איסלנד עם ילדים

שנים חלמתי לטוס לאיסלנד. הייתי סקרנית בטירוף ליראות את מדינת הפלא הזאת, ארץ הקרח והאש, שלא דומה לשום מקום אחר בתבל.
אבל טיול החלומות שלי נדחה פעם אחרי פעם כי לא מצאתי טיסה זולה לרייקיאוויק ביולי-אוגוסט.
אמנם יכולתי לטוס גם בשולי העונה: במאי, יוני או ספטמבר, אבל רציתי רק יולי-אוגוסט כדי לזכות במזג האוויר החם ביותר שיש באיסלנד הקרה.

והינה התמזל מזלי! בתחילת אפריל האחרון סוף סוף תפסתי כרטיסי טיסה זולים ליולי עם עצירה בפולין – 162 יורו לאדם.
מצאתי גם רכב במחיר זול להפליא – רק 395 יורו לשבועיים.
בים של מלונות יקרים הצלחתי לדוג שלוש משפחות מקומיות, שזה עתה פרסמו את בתיהן להשכרה באייר בי אנד בי, וכדי למשוך תיירים ראשונים דרשו מחיר מגוחך במושגים של איסלנד – 80-90 יורו ללילה עבור ארבעתנו.
(כאן כתבת ההכנה לטיול עם פירוט העלויות, קישורים לבתים, השכרת רכבים, והסבר על הטיסה).

כמו לפני כל טיול, עשיתי תאום ציפיות עם הילדים:
הראיתי להם על המפה את מסלול הטיסות שלנו וסיפרתי איפה נישן.

הסברתי שהמחירים באיסלנד יקרים ביחס לרוב מדינות העולם ונצטרך להתנהל בדומה לטיול שלנו בנורבגיה: נוותר על מסעדות ונקנה אוכל בסופרמרקטים. שיתפתי אותם בתקציב הטיול – כמה כסף נוכל לבזבז כל יום.
ביקשתי מהילדים לקרוא באינטרנט על איסלנד ולספר לי מה עניין וסיקרן אותם, והם חזרו אלי מלאי התפעלות:
"יש שם יותר כבשים מאנשים! והאיסלנדים מאמינים שאלפים וטרולים קיימים באמת." צחקה שירה (8).
"אני רוצה ללטף סוסים ולפגוש תוכי ים." הוסיפה מאיה (5) שצפתה בתמונות של איסלנד ביחד עם האחים הגדולים שלה.
"באיסלנד גרים פחות תושבים מאשר בתל אביב, למרות שהיא גדול פי חמישה מישראל כולה. האיסלנדים הם צאצאים של הויקינגים. היא מדינה מאוד בטוחה. אין שם פשע וגם אין להם בכלל צבא. הכי מעניין אותי ליראות גייזרים." אמר תום (14).

אנחנו אוהבים לטייל בלי תוכנית או מסלול מוגדר. אבל בתור כיוון כללי לטיול חשבתי להתמקד בחלקה הדרומי של המדינה, שם מרוכזות רוב האטרקציות.
וגם בתור משפחה, טיולי כוכב הם המתכונת המנצחת עבורנו.
לחצו כאן לצפות במפת הטיול שלנו

"אני מתרגשת בטירוף לקראת הטיול הזה!" אמרתי לילדים כשהגענו לנתב"ג, והוספתי בקול מצחיק – "רק שלא יהיה לנו גשם באיסלנד… פליזזזז… תחזיקו אצבעות."
הטון המתחנן שלי הצחיק את הבנות, אבל תום הביט בי בנזיפה – "אימא, מישהי פעם אמרה לי שאנחנו מטיילים בכיף בכל מזג אוויר כי הוא לא תלוי בנו…
Wherever you go always bring your own sunshine. זוכרת?"

אחר הצהריים נחתנו בפוזנן לקונקשן של 24 שעות ועצרנו בהוסטל במרכז העיר – Melody Hostel.
מבחינתי קונקשן ארוך זה מעולה! יש לנו מספיק זמן לטיול בונוס.

בערב עשינו זמן איכות משפחתי בעיר העתיקה, צחקנו בלי סוף, אכלנו פיצה וגלידה, ואפילו הסתפרנו. 🙂
בבוקר נסענו לפארק מים מדליק – Termy Maltańskie ומשם לשדה התעופה.

קונקשן בתוך אירופה הוא קצר ולא מעייף. זה מזכיר החלפת אוטובוסים.
התייצבנו בטרמינל שעה וחצי לפני מועד ההמראה. אנחנו מטיילים בלי מזוודות וזה חוסך לנו הגעה מוקדמת ותור לדלפק המסירה. את הצ'ק אין לטיסה עשיתי מראש דרך האפליקציה.
קליק! הדייל סרק את הבורדינג פס הדיגיטלי בנייד ונכנסנו לאיזור הבדיקה הביטחונית.
ניגשנו לשיקוף התרמילים, ובתוך רבע שעה כבר עמדנו ליד הגייט.

סביב שמונה בערב נחתנו בשדה התעופה קפלאוויק.
"אימאאא… אני רוצה סווצ'רררר." התחננה אלי שירה בירידה מהמטוס.
הייתי משועשעת. חיכיתי לזה. בתוך המטוס היא סירבה להתלבש כי לא האמינה שבקיץ יכול להיות כל כך קר.
"איזה רוח! כמה מעלות זה???" תהה תום.

פיירקי, הבעלים של חברת ההשכרה, אסף אותנו מהטרמינל ונסענו אל משרדי החברה לקחת את הרכב.
תהליך ההשכרה היה פשוט ומהיר. פיירקי התגלה כאיש נחמד ומקצועי. הוא הדריך אותי על מאפייני הנהיגה באיסלנד:
הראה תמרורים שלא קיימים במדינות אחרות, הזהיר שלרוב הכבישים אין שוליים והם טיפה מורמים, כך שסטייה הצידה במהירות גבוהה עלולה לגרום להתהפכות.
הוא הסביר גם שבכניסה וביציאה מהרכב כדאי להחזיק את הדלתות כי רוחות חזקות מסוגלות למשוך דלת פתוחה ולקפל אותה קדימה.
לסיכום הוא עדכן אותי על מזג האוויר הצפוי – "מצטער לבשר לכם," הוא אמר בטון מתנצל, "אבל הולך להיות לכם גשום. זה הקיץ הקר ביותר באיסלנד במאה השנים האחרונות…"
תום הביט בי במבט משועשע – "אימא, אני מקווה שהבאת את השמש איתך…" 😉

התחלנו את הנסיעה לכיוון רייקיאוויק. הנופים היו קסומים. פרחי תורמוס סגולים על רקע הרים ומרחבים שחורים-ירוקים… חשתי כאילו נחתנו בכוכב אחר.
אור יום מלא בתשע בערב הרגיש כמו שעת צהריים. שום עייפות. כולנו היינו מלאי אנרגיה.
היה ערב יפהפה בהיר וללא טיפה אחת של גשם. קיוויתי שפיירקי הגזים עם התחזית שלו.

בדרך לדירה עצרנו להצטייד בסופרמרקט Netto שפתוח 24 שעות.
נתתי לילדים משימה לבחור מאכלים בתקציב של עד 4000 קרונות (133 ש"ח).
תום ושירה שלפו את הניידים שלהם כדי לחשב עלויות והתחילו בהתלהבות למלא את העגלה.
"מאיה, תראי לי מה את רוצה לקנות ואני אבדוק אם זה בתקציב." הנחה תום את אחותו הקטנה בקול סמכותי.

איסלנד מאוד יקרה לרוב תושבי העולם, אבל השכר הממוצע של האיסלנדים דומה לשלנו, כך שנרגיש שם לגמרי בבית מבחינת העלויות. 🙂
כדאי לקנות מצרכים בסופרמרקטים של רשתות Bonus, Kronan, ו-Netto.
להלן כמה מחירים לדוגמא:
עוגיות אוראו – 5 ש"ח
נקניקיות – 9 ש"ח
לחם פרוס גדול – 10 ש"ח
דגני בוקר – 17 ש"ח ל-500 דגרם
תפוחים – 9 ש"ח לקילו
גבינה צהובה – 25 ש"ח 330 גרם
(שקל אחד שווה 30 קרונות).
כאן דוגמאות נוספות מהמדפים.

באחת עשרה בלילה התייצבנו בדירה שלנו בפאתי רייקיאוויק. עדיין היה אור יום מלא.
"בואו נשאיר את התיקים בבית ונצא לטייל!" הציעה שירה כשחניתי ליד הכניסה.

בעלי הבית קמילה, גוּדמוּנדוּר ושלוש בנותיהם, זיהו אותנו מהחלון ויצאו אלינו בסקרנות מאופקת.
"אנחנו לא רגילים שהאורחים מבקשים לפגוש אותנו…" חייכה אלי קמילה בביישנות. "כולם עושים צ'ק אין עצמאי לפי ההוראות שלנו ומשאירים בסוף את המפתח."
"הנחתי כך, אבל ניסיתי את מזלי בכל זאת." צחקתי בניסיון לחמם את אווירת המבוכה הראשונית.
האיסלנדים הם מאוד נחמדים, אבל סגורים. קשה לגרור אותם לשיחה חופשית, הם שומרים על מרחבם האישי ולא ייפתחו בקלות אל הזר.
אז לפני ששכרתי את הדירות, כתבתי למשפחות המארחות שאני מאוד סקרנית לשמוע על חייהם ושאלתי האם יסכימו לפגוש אותנו.
כולם סירבו לי בשלילה מנומסת – אנחנו עובדים או לא נהיה בבית, אבל אם תרצי לשאול משהו, כתבי ונשמח לעזור. הייתה תשובתם.

כל בני המשפחה ליוו אותנו מסביב לבית אל יחידת הדיור.
"אני רואה שגם הילדים שלכם הולכים לישון מאוחר…" ניסיתי להרים את השיחה הדועכת.
"כן, בקיץ אנחנו לא הולכים לישון לפני חצות. אבל משלימים את שעות השינה בחורף…" חייך אלי גוּדמוּנדוּר, "לילה טוב!"

כשחזרתי מריצת הבוקר שמעתי מאחורי את קולה של קמילה – "זואי, הי…" היא אמרה בהיסוס.
הסתובבתי וראיתי אותה עומדת בפתח בנעלי בית. הייתי מופתעת. אחרי שיחתנו הקצרה ומלאת המבוכה אתמול בערב, לא ציפיתי למפגש נוסף.
"בוקר טוב!…" עניתי לה והשתתקתי. לא הייתי בטוחה מה להגיד.
"את פנויה עכשיו? חשבתי להזמין אותך לקפה ועוגה…" קמילה חייכה בביישנות.
"כן, בטח… תודה!" שמחתי.

עלינו לסלון ביתם. על הספה ישבו שלוש הבנות, ותינוקת כבת שנה וחצי שיחקה על הרצפה.
"הי! Emilia, Magnea ו… Birna." חייכתי אל הילדות וניסיתי לבטא נכון את שמותיהן. "ומי זאת הנסיכה הקטנה? אחותכן?"
"לא… זאת גוּדני. אנחנו עושות לה בייבי סיטר." ענתה לי אמיליה.
"באיסלנד מאוד קשה למצוא גן לפעוטות עד גיל 3. אז יש לנו מסגרת שנקראת Day Mom. (מעין משפחתון).
אפשר לשמור על חמישה פעוטות בלי צורך ברישיונות או בהקמת עסק." הסבירה קמילה תוך כדי שהיא ניגשה לכיור ופתחה ברז, "זה מאוד עוזר לנו כי קשה להסתדר כאן עם משכורת אחת. איסלנד יקרה גם עבורנו."
"במה אתם עוסקים?" שאלתי.
"בעלי מהנדס תוכנה ואני דיילת אוויר בחברת התעופה האיסלנדית WOW. ובימים שאין לי טיסות אני שומרת על תינוקות." ענתה קמילה.
שמתי לב שבירנה לבשה מדי כדורגל – "את משחקת כדורגל?" שאלתי אותה.
"כן…" היא ענתה בביישנות, ואחותה הגדולה אמיליה הוסיפה – "כאן כולם משחקים כדורגל גם בנים וגם בנות. זה הספורט הפופולרי ביותר באיסלנד."
"לא פלא שהגעתם למונדיאל!" חייכתי אל הילדות.
לאט לאט השיחה התחממה. סיפרתי גם עלינו ועל החיים בארץ. המבוכה נעלמה, הרגשתי ששברנו את הקרח.
עיניה של קמילה בהקו בהתרגשות כשהיא מזגה לי כוס תה נוספת – "אף פעם לא עלה בדעתי שחיינו יכולים לעניין תיירים. וגם אף פעם לא ישבתי ככה לארוחת בוקר עם מישהי זרה… אבל מסתבר שזה מעניין מאוד." 🙂

פתאום שמתי לב שקמילה עדיין לא סגרה את ברז המים והוא כבר היה פתוח זמן מה.
הרעש של המים הזורמים בכיור השתלב בראשי עם גשם הזלעפות שירד בחוץ, ועד עתה לא הפרדתי ביניהם.
"אוי…הברז פתוח…" אמרתי לה וקמתי כדי לסגור אותו.
"חכי עוד לא." היא אמרה בשלווה, "אני מחממת את הבקבוק של גוּדני."
"את מחממת לה בקבוק עם המים החמים מהברז?…" התפעלתי.
"כן." היא צחקה, "באיסלנד מים חמים הם טבעיים וזורמים מתחת לאדמה. כאן לא משקיעים כסף בחימום. יש לנו מים חמים בשפע וכמעט חינם.
בגלל זה יש כאן הרבה בריכות חמות. אם את רוצה לבלות כמו איסלנדים, לכו לבריכות שכונתיות, זה עולה גרושים, או לבריכות חינמיות בטבע.
באיסלנד לא יוצאים עם הילדים לגינה או למסעדה כמו שרגילים האירופאים. כי קר וגשום כאן רוב ימי השנה. ומשחקיות מקורות ומסעדות ברייקיאוויק יקרות מאוד.
אז הבריכות החמות הן תחליף לבילוי משפחתי וגם לישיבה בפאב. אפילו לדייט מקובל להזמין את בת הזוג לבריכה. 🙂
האיסלנדים משוגעים על מים. שיעורי שחיה לילדים אצלנו הם בגדר חובה."

בצהריים יצאנו לסיור בעיר.
רייקיאוויק היא הבירה הצפונית ביותר בעולם. העיר שקטה ונעימה, עטופה כמעט כולה בים. אין כאן אזורי תעשייה והאוויר שלה נקי וצלול להפליא.

גשם ירד לסירוגין ורוח חזקה העצימה את הקור. 9 מעלות הרגישו כמו מינוס תשע.
"אימא, אולי נלך כבר הביתה?…" ביקשה מאיה.
הבנתי אותה לגמרי. היה באמת קפוא. אבל סקרנותי ליראות את העיר דחפה אותי להמשיך.
"עוד טיפה בובה, טוב?" ביקשתי ממנה. וכדי לתת לה מוטיבציה הצעתי צ'ופר קטן – "מגיע לך פינוק על הסבלנות שלך היום. תיכף ניכנס לחנות לבחור לך ממתק או הפתעה קטנה…"
מאיה התעודדה ופנינו לרחוב הראשי – Laugavegur.

"אני רוצה צמר גפן ורוד כמו של הילדה…" מאיה משכה אותי בשרוול.
הסתכלתי מסביב אך לא ראיתי שום דוכן ממתקים והמשכנו במורד הרחוב.
"אימא, שם!!" היא צעקה בהתרגשות כשהגענו כמעט עד סוף הרחוב והצביעה על קבוצת נערים בחולצות ורודות.
התקהלות הנערים נראתה לי כמו אירוע פרטי של תלמידי תיכון. התחלתי להסביר לקטנטונת שכאן זה לא חנות, אבל כשראיתי את פניה המאוכזבות, ניגשתי בכל זאת.
"אולי אפשר לקנות מכם צמר גפן לבת שלי?…" שאלתי את הנערה החייכנית בדוכן.
"כן, בטח!" היא ענתה בקול עליז, "זה עולה 300 קרונות (10 ש"ח) אכול כפי יכולתך. אשים לך חותמת על היד ואת יכולה לקחת מה שתרצי: צמר גפן, פופקורן, נקניקיות ושתייה. יש גם מופעים בתוך הבניין. כנסו ליראות."

לא תאמינו כמה נקניקיה חמה יכולה לחמם את הלב בקיץ איסלנדי קפוא. וארוחת רחוב ב-10 ש"ח במרכז רייקיאוויק זאת בכלל חגיגה!
"מאיה, ניצחת את המערכת!" צחקתי. 😉
התמלאנו באנרגיה להמשיך את הטיול.

"לכבוד מה האירוע הזה?" שאלתי שני נערים חביבים כששבענו.
"זהו פסטיבל הנוער השנתי." הסביר לי אחד מהם, "ראש העיר שלנו יצר שיטת חינוך למתבגרים שנקראת peer to peer education. הרעיון הוא שבני הנוער הצעירים יקבלו ליווי והדרכה מהבוגרים.
למשל אנחנו בני ה-16 חונכים את בני ה-12. נפגשים איתם פעם בשבוע וחולקים את ניסיון החיים שלנו. כך הם מקבלים מידע ממקור ראשון ממי שהכי מבין את מה שהם עוברים בגיל ההתבגרות. הם יכולים לשאול אותנו את כל מה שעולה בדעתם. וגם אם יש להם קושי או בעיה – הם תמיד יכולים לפנות אלינו.
ראש העיר מעודד את בני הנוער לעבוד. הוא יצר משרות לכל הגילאים. למשל אנחנו מקבלים תשלום מהעירייה על זה שאנחנו חונכים את הצעירים.
והיום זאת מסיבת סוף שנת החניכה שלנו. ארגנו את האירוע כדי לשמח את תושבי העיר והאורחים כמוכם."

"עדיף לך לפנות ימינה. רוצי אל העמק, מאוד יפה שם." שמעתי את קולה של קמילה.
גם הבוקר היא חיכתה לי בדלת ביתה כמו אתמול.
"בוקר טוב!" חייכתי אליה, "למה את מתכוונת? יש פארק ימינה מהבית?" שאלתי.
קמילה צחקה – "המושג פארק לא קיים באיסלנד הרי אין כאן כמעט עצים. עמק זה פשוט מרחב ירוק יפה. את תהני לרוץ שם. בסופו תמצאי גם תצפית על העיר."

העמק באמת התגלה כפינת חמד קסומה עם מדשאות, נחל, מפלים קטנים, ופרחי תורמוס סגולים שהוסיפו לנוף את האותנטיות האיסלנדית.
לאורך כל הדרך ראיתי סלים צהובים עם שרשראות והסתקרנתי למה הם משמשים.
"סליחה, למה הסלים האלה?" שאלתי נערים שפגשתי.
"זה פריזבי גולף (frisbee golf)," הם ענו, "הרעיון הוא לזרוק את הצלחת המעופפת אל השרשראות, זאת קליעה לסל. המשחק מאוד פופולרי אצלנו."

תכננתי לחזור לעוד טיול יום ברייקיאוויק, אבל הודעת פייסבוק מפתיעה גרמה לי לשנות כיוון ספונטנית:
"הי זואי, קוראים לי נישה. אני חברה של רונית, שמכירה את הבלוג שלך. היא כתבה לי שאתם באיסלנד עכשיו, אז אם תרצי אשמח לפגוש אתכם וגם לארח אצלנו. אנחנו גרים ב- Akranes. צרי איתי קשר בווטסאפ."
בדקתי בגוגל מפס וראיתי שאקרנס נמצאת 40 דקות צפונית לרייקיאוויק.
התכתבתי עם נישה והיא סיפרה לי שכעת מתקיים אצלם פסטיבל אירלנדי עם מופעים והפעלות לכל המשפחה, אז קבענו להיפגש בצהריים במרכז העיירה.

אקרנס היא עיירת דייגים קטנה שלא נכללת במסלולם של רוב התיירים.
תושביה הראשונים היו נזירים אירלנדים ומכאן המסורת של הפסטיבל השנתי.
העיר היא פנינה אמיתית. שונה מאוד בנוף האיסלנדי הטיפוסי. יש כאן פארק עם עצי אורן גבוהים וחוף ים עם חול זהוב.
אחת האטרקציות המרכזיות באקרנס היא מגדלור עתיק עם נוף משגע, שסביבו נבנה מוזיאון פתוח.

טיילנו בעיר והשתתפנו בפסטיבל. נהנינו בטירוף!
אמנם את נישה לא פגשנו. היא נעלמה לנו… 😉
ובכל זאת אמרתי לה תודה בלבי כי בהמלצתה זכינו ביום כיף מפתיע.

לקראת ערב הגשם הגיע גם לאקרנס. מלווה ברוחות חזקות הוא ירד באלכסון. אי אפשר היה להתחמק ממנו.
קפואים ורטובים חזרנו אל הרכב והתחלנו את דרכנו בחזרה לרייקיאוויק.
כשהיינו בפאתי העיר נזכרתי בהמלצתה של קמילה ועצרתי בצד.
"מתחשק לכם ללכת לבריכה חמה?" שאלתי את הילדים.
"ברור שכן!" הם צעקו ביחד.
הקשתי "hot pools" באפליקציית גוגל מפס והופתעתי מכמות הבריכות שהוא מצא סביבנו. קראתי את חוות הדעת ובחרתי אחת לא רחוקה – Lágafellslaug.

כללי ההתנהגות בכל הבריכות האיסלנדיות מחייבים מקלחת יסודית לפני הכניסה למתחם הרחצה.
איזור המקלחות כאן הוא משותף (עם הפרדה בין נשים לגברים כמובן), ואין תאים פרטיים.
רחצה משותפת היא חלק מהתרבות האיסלנדית. ממש כמו בחמאם מרוקאי או בסאונה פינית.

הבריכות בטמפרטורות שונות בין 35-42 מעלות. וכשבחוץ 6 מעלות עם רוח וגשם, שחיה במים החמים הייתה חוויה אדירה!
הכניסה עלתה 900 קרונות (30 ש"ח) לכולנו יחד.

בבוקר האחרון ברייקיאוויק קמילה שוב חיכתה לי בפתח ביתה. התחבקנו ונפרדנו.
"היה לי נעים להכיר אתכם. ואתם תמיד מוזמנים לחזור אלינו." היא אמרה לי בהתרגשות.
נכנסנו לאוטו ופנינו מזרחה. מעתה אנחנו מתחילים את טיולי הטבע.

איסלנד מלאה בנופי מדע בדיוני. חלפנו ליד מדבר עם חול שחור, שדות לבה אינסופיים, ראינו קרחונים באופק, הרי געש, אף לא עץ אחד לאורך קילומטרים רבים… ואז פתאום התגלו לעיננו מרחבי דשא ירוקים עם סוסים וכבשים, חוות מבודדות, מפלים, מעיינות חמים שפולטים קיטור…
התקשיתי להאמין שעל כדור הארץ קיים מקום כזה!

מפעם לפעם עשינו עצירות ספונטניות בתצפיות ונקודות עניין לפי שלטי ההכוונה מהכביש.
בתוכנית שלנו להיום ביקור בשתי האטרקציות המפורסמות באיסלנד: הגייזר הגדול ומפלי גולפוס. משם נמשיך בהתאם למצב הגשם ומצב הרוח. תרתי משמע. 😉

הגענו לפארק הגייזרים – Geysir בשיא המבול ונעמדנו לצפות בפלא. ההתפרצות של הגייזר בשם "סטרוקור" מתרחשת כל 4-8 דקות לערך.
בקור המקפיא ובגשם זלעפות ההמתנה הקצרה הזאת הרגישה כמו נצח. והילדים כמעט אבדו את סבלנותם. אבל כשזה סוף סוף קרה והם ראו עמוד של מים חמים וקיטור מתפרצים מתוך האדמה, התפעלותם לא ידעה גבולות. 🙂

Gullfoss – המפל הגדול והמפורסם באיסלנד קרוי גם מפל הזהב. אומרים שהוא קיבל את שמו בזכות הקשת שנמצאת כל הזמן מעליו ומעניקה את הגוון הזהוב למים.
אבל אגדה איסלנדית עתיקה גורסת שזה דווקא בגלל השדון שמסתיר קנקן זהב מתחת למפל. 😉

לקראת ערב הילדים שבעו מהחוויות, מהנופים והתצפיות וביקשו שוב ללכת לבריכה חמה.
אז נסענו ל- Selfoss, העיירה המרכזית בדרום, כדי להתחמם בבריכה וגם להצטייד בסופרמרקט.

.
ההוסטל שלנו ממוקם ב- Arnes, כ-40 דקות נסיעה מזרחה מסלפוס.
כשהגענו לשם הרגשתי כאילו אנחנו לבד בכל הסביבה. ארנס ניראה כמו "שומקום" במרחבים האינסופיים של איסלנד.
"בגלל הגשמים עונת התיירות מתעכבת." הסביר לי בירגיר, מנהל ההוסטל, "אילו היה מזג האוויר טוב, היית רואה פה המון אוהלים וקרוונים בקמפינג. רוב הקהל שלנו הם מקומיים.
מעט תיירים מגיעים ללון כאן כי אנחנו לא על טבעת הזהב. We are off the beaten path" הוא סיכם בחיוך, אסף בג'נטלמניות את התרמיל מידיי וליווה אותנו לחדר.

עייפים אחרי יום ארוך נכנסנו להוסטל.
להפתעתי גיליתי שאנחנו לא לבד כמו שחשבתי. בסלון המשותף ישבו שני גברים ואישה לבושים בשחור עם פנים קודרות.
מוזר… לא ראיתי שום רכב בחוץ. איך הם הגיעו לכאן?
חלפנו על פניהם בשתיקה ללא ברכת שלום. הם בהו בנו במבטים ריקים ונראו לי כמו זומבים מסרטי אימה. לא אהבתי אותם. לאן לעזאזל הגענו? חשבתי.
שלוותו של בירגיר הרגיעה אותי מעט.
תום חש כמוני – "אימא, אולי נחפש מקום אחר?" הוא שאל בשקט, "אלה עם השחור לא נראים לי…"

התארגנו בחדר ויצאתי למטבח להכין ארוחת ערב. שלושת הזומבים עדיין ישבו בסלון עם פנים זועפות בלי לומר מילה.
בישלתי אורז, חתכתי ירקות לסלט והתלבטתי מה לעשות. מצד אחד החשש שלי היה לא מבוסס. הם לא עשו שום דבר חשוד ולא הפריעו. מצד שני לא הרגשתי בנוח לידם.

"סליחה…" שמעתי קול נעים מאחורי שכאילו העיר אותי מחלום.
הסתובבתי ברוגע, אבל כשראיתי שזה היה אחד הזומבים קפאתי במקום.
לא עניתי כלום, רק ניסיתי לפענח את כוונותיו. אני חושבת שהבחור הבחין בחשש המוזר שלי והמשיך לדבר בטון מתנצל כאילו היה אשם בפחד שלי וניסה להרגיע.
"שמי קיי. אנחנו מניוקאסל, זה בצפון אנגליה… אחחח… איזה מזג האוויר קיבלנו… אנחנו מטיילים באופניים. שלושה לילות לא הצלחנו לעצום עין בקור הזה באוהל. כל הציוד שלנו נרטב… עצרנו לנוח לילה אחד בהוסטל."
בינתיים גם האישה בשחור נכנסה למטבח. היא נראתה מותשת – "האם תואילי בטובך להדליק את הקומקום…" היא ביקשה ממני בנימוס בריטי ופנתה לקיי בפשטות – "גם אנחנו צריכים להכין משהו לאכול… אני גוועת…"

ברגע אחד המתח שלי נעלם. הדלקתי את הקומקום לבקשתה והסתובבתי לקיי משועשעת מהפחד שלי. עמדתי להתפוצץ מצחוק.
כמובן שבמצב כזה, כשמישהו מספר על הקושי שלו, מבט אמפתי היה מתבקש יותר מאשר צחוק מאופק, אבל קיי לא נעלב. הוא הבין וחייך אלי.
הצגתי את עצמי והצעתי להם להצטרף לארוחה שהכנתי.
"הצלת אותנו…" מלמלה בחיוך עייף האישה בשחור כשהם התיישבו לשולחן.
אכלנו בשקט. קיי רק חייך אלי מפעם לפעם מתוך נימוס.
"אימא, הם בסדר?" שאל אותי תום בדאגה.
"כן, הם אחלה!" הרגעתי אותו, "הם פשוט עייפים בטירוף מטיול אופניים בגשם." 🙂

כשהתעוררנו בבוקר הבריטים כבר עזבו.
בירגיר הגיע להוסטל לעשות כמה סידורי ניקיון וכביסה. וכשסיים, הוא התיישב ליד הדלת וחיכה שהמבול ייפסק כדי לצאת החוצה.

"אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" הצעתי לו.
הוא הביט בי מופתע, אבל קם מהכיסא שלו ליד דלת הכניסה, ניגש והתיישב לידי.
"אתה גר בארנס?" התעניינתי.
"כן… נולדתי כאן." הוא ענה בהיסוס לא בטוח לאן השיחה מובילה ואז חייך בביישנות – "גן הילדים שלי היה אפילו במבנה הזה. רק לפני כמה שנים המועצה האזורית הסבה אותו להוסטל. אני מתפעל אותו ואת מרכז המידע לתיירים ביחד עם אימא שלי."
"בן כמה אתה?" שאלתי.
"27." הוא ענה לי תשובה לקונית.
שאלתי עוד כמה שאלות על משפחתו והוא השיב לי בקצרה בלי שום מאמץ לתחזק את השיחה הדועכת על ידי התעניינות מצידו.

מאיה הצילה את המצב. היא ניגשה אלינו ושוב ביקשה לשחק בגיטרה שעמדה מאחורי הספה בסלון, שלא הרשיתי לה לגעת בה קודם.
לפתע אורו עיניו של בירגיר. הוא לקח את הגיטרה לידיו בתנועה מיומנת, ניגן כמה אקורדים והושיט אותה למאיה.
"זאת הגיטרה הראשונה שלי. אני כבר לא צריך אותה. שמתי אותה כאן בתור צעצוע לאורחים." הוא הסביר לי, "הבת שלך יכולה לנגן בה."
"אז אתה גם מוזיקאי?" שאלתי.
"כן, אני מנגן בשתי להקות רוק." בירגיר ניראה מאושר והפעם השיחה שלנו קיבלה זריקת אנרגיה גם ממנו.
מאיה התיישבה לידינו עם הגיטרה ומשכה את המיתרים באצבעות הקטנות שלה בניסיון לחקות את המנגינה של בירגיר ויצרה ליווי מוסיקלי משעשע לשיחה שלנו.
היא גם עשתה הבעות מצחיקות כדי לדמות לו כשניגן.
"את מטיילת איתם לבד?" שאל בירגיר.
"כן." עניתי לו וסיפרתי עלינו ועל הטיולים שלנו.

"אגב, את יכולה לקרוא לי ביגי." הוא חייך אלי אחרי דקות ארוכות של שיחה.
חשתי ששברנו את הקרח בינינו והעזתי לאתגר אותו – "ספר לי, למה האיסלנדים כל כך סגורים?"
"כן, אנחנו עם מופנם מאוד. אולי זה מפני שבמשך הרבה דורות חיינו בבידוד יחסי מהעולם. זה מתבטא גם בשפה שלנו, שנשמרה כמעט ללא שינוי מלפני אלף שנים. היא לא ספגה לתוכה מילים לטיניות או יווניות כמו רוב השפות האירופאיות. גם מבחינה דתית נשארנו רחוקים מעינו של האפיפיור. כך שרוב העם כאן עדיין מאמין בטרולים למרות שאנחנו נוצרים.
וגם לתיירות טרם התרגלנו. עד לפני שלוש שנים בערך איסלנד הייתה ארץ שכוחת אל, ופתאום הגיע גל ענק של תיירות מכל העולם. מצד אחד זה פתח לנו אפיק הכנסה נוסף, מצד שני – המחירים כאן התייקרו מאוד גם למקומיים וזה יצר קושי להתפרנס. אנחנו עדיין לומדים איך להתנהל עם זה ואיך לשמור על משאבי הטבע שלנו מפניהם של תיירים שלא טורחים להקפיד על החוקים שלנו ועושים נזק."

הגשם פסק וביגי קם מהספה – "אני צריך לחזור למשרד. אם את רוצה, תעברי אצלי במידע לתיירים ואתן לך המלצות לאן כדאי לך ללכת עם הילדים." הוא הציע באדיבות.

קיבלתי את הצעתו של ביגי בשמחה והוא סימן לי על המפה קרוב לעשרים נקודות עניין.
כשסיימתי לשמור את כל האטרקציות בגוגל מפס בנייד הוא חייך בסיפוק – "אפשר לטייל בדרום גם חודש שלם ועדיין לא תספיקו ליראות את הכל. מה שהראיתי לך זה רק קצה הקרחון." 🙂

כל יום בחרנו כמה מקומות מהרשימה של ביגי בהתאם למצב הרוח ומצב הגשם.

Garðyrkjustöðin Kvistar – חממות לגידול פירות וירקות שמחוללות פלאים באקלים האיסלנדי הקר.
החקלאים למדו לנצל את המים החמים שיש כאן בשפע ולחמם בעזרתם את החממות.
"כשאני הייתי בגיל שלכם אכלנו פירות וירקות רק באירועים מיוחדים," הסביר בעל החווה החביב לילדים, "אבל מאז שלמדנו להשתמש באנרגיה גיאותרמית, יש לנו שפע של פירות וירקות כל השנה."

בסמוך לחממות נמצאת מסעדת Friðheimar המפורסמת, שמציעה חוויה קולינרית מיוחדת במינה עם מנות שמרכיבן העיקרי הוא עגבניות שגדלות בחווה.
תמצאו כאן גם חוות סוסים שמציעה סיורי רכיבה ומופעים של רוכבים מקצועיים.

Kerið – מכתש קריד נוצר כתוצאה מהתמוטטות הר געש לפני 3000 שנה.
ומסתבר שבקנה מידה גיאולוגי 3000 שנה הן לא יותר מכמה דקות בחיי אדם – לכן צורתו של המכתש עוד לא הספיקה להיהרס ונשמרה בשלמות מפתיעה.

Ljósafoss Power Station – הוא מעין מוזיאון מדע לילדים בחסות חברת החשמל הלאומית שמסביר על ייצור החשמל באיסלנד.
תחילה הופתעתי שביגי המליץ לנו לבקר שם וחשבתי לדלג על המקום הצנוע הזה. יצא לנו לבלות בלא מעט משחקיות מדעיות באירופה, שנראו הרבה יותר מעניינות ממנו.
אבל הלכנו בכל זאת ויצאנו נפעמים…
גילינו שאיסלנד היא המדינה הראשונה בעולם שיותר לא תלויה בנפט או בגז לייצור החשמל!!!
הם מפיקים חשמל מאנרגיה הידרואלקטרית – שזה ניצול זרימת מים לסיבוב גלגל הטורבינה, ומאנרגיה גיאותרמית – ניצול חום גיאותרמי ליצירת קיטור לסיבוב הטורבינה.
ומרכז המבקרים הזה מדגים לילדים את התהליך המרתק, מאפשר להם ליצור חשמל בעצמם, וגם מראה איך לייצר אנרגיה ממקורות מתחדשים נוספים, אפילו במו ידיהם.

ועוד עובדה מפתיעה – הכניסה היא לגמרי בחינם והם אפילו מפנקים את המבקרים בקפה ושוקו חם על חשבון הבית.
נדהמתי! המדינה הקטנה הזאת שנמצאת ב"בסוף העולם שמאלה", בעלת אוכלוסייה דלה, מזג אוויר קשה, אדמות לא פוריות… ועדיין למרות הכל היא מסוגלת להוביל בטכנולוגיה, בספורט, בשמירה על איכות הסביבה, ליצור איכות חיים מהגבוהות בעולם לתושביה, וגם לחבק באהבה את אורחיה. 🙂

Thingvellir National Park – הפארק הלאומי ת'ינגווליר יקר מיוחד ללבו של כל איסלנדי.
הוא סמל לעצמאותה ולאיחודה של איסלנד, מקום מרהיב ביופיו, שבו הטבע וההיסטוריה של המדינה משתלבים:
כאן החליטו שבטי הוויקינגים להתאחד לעם איסלנדי אחד ולאמץ את הנצרות.
בשנת 930 נוסד בת'ינגווליר הפרלמנט הדמוקרטי הראשון בעולם. וכבר מימי ראשית ההתיישבות באיסלנד מנהיגים ותושבים התכנסו כאן מדי חודש כדי לדון בענייני חוק וצדק.
התכנסויות הפרלמנט התקיימו באופן שוטף עד לכיבוש הדני ב- 1798.
ובשנת 1944 הוכרזה שוב עצמאותה של איסלנד כאן בת'ינגווליר כמובן.

הפארק מהווה גם נקודת מפגש של שני לוחות טקטוניים המחברים בין יבשת אירופה ליבשת צפון אמריקה.
הכניסה היא ללא תשלום.

Hjalparfoss – הוא מפל כפול יפהפה מוקף בנופים אינסופיים. אחת מפינות החמד הקטנות האהובות עלי בטיול.

Þjóðveldisbærinn ו- Stöng – הם שרידים משוחזרים של משקים חקלאיים מתקופת הוויקינגים.
במשך הטיול הילדים ראו תמונות של ויקינגים עם חרבות וקסדות מקורננות, והם הצטיירו בדימיונם כלוחמים קשוחים.
אבל כאן נחשפנו לצד האחר של חייהם – חפצים משפחתיים תמימים כמו כלי מטבח, בגדים, עריסת תינוק ומשחקים, יצרו אצלנו ניגודיות מבלבלת לגבי זהותם.
"אימא, אז הוויקינגים היו טובים או רעים?" שאלה אותי שירה.
"בואי נבדוק…" אמרתי לה, ופניתי לאחת המדריכות – "אולי תוכלי להבהיר לנו מי באמת היו הויקינגים: פיראטים או מגלי ארצות?"
האישה הצעירה צחקה – "גם וגם. נכון, חלקם היו פיראטים שהטילו אימה על חופי אירופה. אבל המוניטין שלהם לא לגמרי הוגן. הם לא היו רק לוחמים חסרי מצפון אלא גם סוחרים, ימאים מעולים, ואמנים מוכשרים. בין הויקינגים היו גם מספרי סיפורים מצוינים והסאגות שהם חיברו ממשיכות לרתק קהל עד ימינו. ודרך אגב, במציאות לא היו להם קסדות מקורננות כי אף ויקינג לא היה מסכים להיראות כמו פרה."  היא סיכמה בקול משעשע. 🙂

הכניסה עלתה 1000 קרונות (33 ש"ח) למבוגר, הילדים בחינם.
לא רחוק מכאן נמצאים שני מפלים מרהיבים ששווים ביקור גם הם –  Gjáin ו-Haifoss.

Litli Geysir – פארק מיני גייזרים, כמו שכינו אותו הילדים, שוכן בשטחה של בריכת שחיה טבעית חמה – Secret Lagoon Hot Spring.
הכניסה לצפיה בגייזרים היא בחינם.
כניסה לבריכה – 2800 קרונות (93 ש"ח) למבוגר, ילדים ללא תשלום.

במהלך שהותנו בארנס הפכנו לדיירי הקבע היחידים בהוסטל. שלושת זוגות התיירים שהצטרפו אלינו במשך השבוע הגיעו ללילה אחד והמשיכו בדרכם מוקדם בבוקר. כולם מיהרו להקיף את איסלנד.
ערב אחד, כשפתחנו את דלת הכניסה אחרי טיול יום, חיכתה לנו הפתעה – נעליים קטנות עמדו בפרוזדור לצד נעלי מבוגר.
"יש כאן ילדים!" צהלה מאיה בהתרגשות, והבנות רצו במסדרון לבדוק למי שייכות הנעליים.
"הלו!…" שמעתי קול עדין מהסלון. אישה חייכנית ישבה על הספה. היא הניחה את הספר שקראה בצד והושיטה את ידיה למאיה – "בואי, איך קוראים לך?" היא שאלה אותה באנגלית.

התחברנו מיד. אלנה ובתה מטילדה בת ה-10, הגיעו לכאן מגרמניה, וגם הן התמקדו בדרום איסלנד.
לטיול שלהן אלנה שכרה רכב שטח עם אוהל מובנה על הגג, אבל אחרי שני לילות גשומים בקמפינג הוא כולו נרטב, והן נאלצו לחפש מקום לינה אחר.

איזה כיף! זכינו בחברות לדרך. מטילדה ואלנה שמחו להצטרף אלינו. 🙂
בארוחת הבוקר בחרנו אטרקציות מתוך הרשימה של ביגי ויצאנו לטייל ביחד.

Slakki – היא משחקיה ופינת חי.
הכניסה עלתה 1200 קרונות (40 ש"ח) למבוגר
ו- 600 קרונות (20 ש"ח) לילד.

Hrunalaug Hot Spring – הוא אחד המעיינות החמים הטבעיים היפים ביותר בדרום איסלנד.
המים היו בטמפרטורה מושלמת, הילדים השתעשעו בבריכה שעה ארוכה והכתירו אותה כאטרקציה האהובה עליהם בכל הטיול. 🙂
(הכניסה ללא תשלום כמובן)

Seljalandsfoss – הוא מפל ציורי הגבוה ביותר באיסלנד והיחיד שניתן לצפות בו ב- 360 מעלות. מסביב למפל יש שביל שמאפשר למבקרים לעבור מאחוריו.
עבורי זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. כשעברתי מאחורי המפל הרגשתי כאילו אנחנו מציצים מאחורי הקלעים של הטבע. 😉

כאן נפרדה דרכנו מזו של אלנה ומטילדה. הן המשיכו לכיוון רייקיאוויק ואנחנו לאי היימאיי.
היימאיי הוא האי המיושב היחיד בארכיפלג וסטמאנאאיאר (Vestmannaeyjar), והסיפור שלו מרתק.

נפליג אליו במעבורת. הכרטיסים עלו 4290 קרונות (143 ש"ח) לכל כיוון לכולנו כולל הרכב.
קניתי אותם כאן באתר המעבורת.

נכנסנו עם הרכב לבטן המעבורת, החנינו אותו ועלינו לסיפון. ההפלגה נמשכה כ-30 דקות.
המעבורת התנדנדה על הגלים ברוח חזקה. ערפל כבד יצר אווירת מסתורין כשעברנו בין האיים הפראיים והצוקים.

הבטתי אל הנמל המתקרב וניסיתי לדמיין את היום ההוא בינואר 1973 כשאחרי התפרצות מפתיעה של הר הגעש Eldfell, תושבי האי נמלטו בסירות דיג בלילה סוער במיוחד.
למעשה אז דווקא הסערה היא זאת שהצילה אותם…

היימאיי מכונה פומפיי של הצפון, אבל בניגוד לטרגדיה של פומפיי האיטלקית, שנהרסה כליל תחת הלבה, סיפורה של היימאי ייזכר כאגדה או נס אחד גדול.
באותו יום חורפי השתוללה סערה שמנעה מהדייגים לצאת אל לב ים, וכל ספינות הדיג עגנו בנמל.
בלילה, כשהתושבים הבחינו בעמוד אש והבינו שהתחיל אסון, הם עלו על הספינות והצליחו להתפנות לחופי איסלנד ללא אבדה אחת בנפש.
אלמלא הסערה הפינוי היה מתעכב.

התפרצותו של הר הגעש נמשכה חצי שנה. לבה כיסתה את רוב האי וקברה תחתיה את הבתים והרכוש. אבל התושבים לא ויתרו על אי מולדתם וחזרו ביחד עם מתנדבים כדי לשקמו.
והיימאיי קם לתחייה כמו הפניקס מן האפר.

במוזיאון Eldheimar צפינו באחד הבתים ההרוסים שנשמר כאן כדי להדגים את הסיפור של האי.

מאז Eldfell "ישן" והחיים על האי מתקיימים כסדרם. וכעת אפשר לעלות אל הר הגעש כדי ליהנות מהתצפית על העיר וממסלול הליכה יפהפה.

בהיימאיי אין עומס של תיירים. רוב המבקרים באיסלנד לא מגיעים לכאן כי הוא לא נכלל במסלול הפופולרי טבעת הזהב.
האי קטן מאוד ושטחו רק 13 קמ"ר. אפשר לחצות את כולו ברכב בעשר דקות.
הטיול באי העניק לי תחושה נעימה של ניתוק מהעולם הגדול. חשתי כאילו אנחנו במיני עולם משלנו או חלק מאגדה מקומית.

והינה סוף סוף פגשנו את השמש האיסלנדית. היא יצאה ביום האחרון לטיול שלנו.
ב- 16 מעלות היימאיי ניראה כמו גן עדן עלי אדמות. 🙂
החלטנו לקדיש את היום היפה ביותר למאיה. היא היחידה שעד עתה לא הגשימה את המשאלות שלה לטיול – לפגוש תוכי ים, סוסים וכבשים.
אז נסענו איתה לרוץ במרחבי האי ולחפש את בעלי החיים שרצתה.

בשדה פגשנו חוואי מקומי שהגיע להאכיל את עדר הכבשים שלו ושיתף את מאיה במלאכה.
מצאנו גם סוסים איסלנדיים יפהפיים.

ולפני שעלינו על המעבורת חזרה, הקטנטונת עקבה בסבלנות אחרי ציפורי פאפין ב – Puffin Lookout.

"אימא, הטיול הזה היה הכי לא מושלם בגלל הגשם… ובכל זאת, הוא יצא מושלם!" אמר לי תום בחיוך כשהתקרבנו לשדה התעופה. 🙂

תודה לכל החברים החדשים! היה כיף בחברתכם, הענקתם טעם איסלנדי אנין לטיול שלנו. 🙂
וגם תודה לגשם. בלעדיך הטיול הזה בטוח לא היה אותו הדבר. 😉