TOOTY.co.il

"תראי איך אני הולך להדליק אותך עכשיו…" אמר ידידי דוד במבט מסתורי, "נכון, אין לנו מספיק ימי חופשה כדי לטוס לחו"ל בשבועות. אז בואי ניסע לחו"ל…"
הסתכלתי עליו בשאלה.
"בואי ניסע לירדן!" הוא חייך, "זה יהיה מושלם לשלושה ימים."
"רעיון מעולה. אתה גאון!" צחקתי. 🙂

תכנון הטיול שלנו לירדן

מיד התיישבנו לקרוא על תהליך מעבר הגבול ועל מסלולי הטיולים בדרום ירדן.
אחרי התרשמות קצרה באינטרנט בחרנו לבלות יום בעקבה, לעשות טיול ג'יפים בוואדי רם, וכמובן לבקר בפטרה.
הבנו שכדי למצות את הטיול הספונטני והקצר שלנו, הכי כדאי יהיה לקחת מדריך מקומי שישתף אותנו בחוויות של החיים האותנטיים בירדן, יעזור במעבר הגבול, וגם יהיה הנהג שלנו כי הדרך היחידה להגיע מעקבה לפטרה ולוואדי רם היא במונית.

ברחבי הרשת מצאנו מדריך חביב בשם איאד. הוא ענה במהירות להודעת הוואטסאפ שלנו, היה אדיב ומאוד אינפורמטיבי. קבענו שיפגוש אותנו במעבר הגבול ביום שישי הקרוב.

אבל למחרת בבוקר התעוררנו לחדשות ששיבשו את התוכניות שלנו – שוב עימותים בעזה.
"אני לא בטוח שכדאי לנסוע לירדן במצב הזה…" אמר דוד, "בואי נדחה את הטיול להזדמנות אחרת."
שלחתי לאיאד הודעת ביטול. התנצלתי וכתבתי שלא מסתדר לנו להגיע.
"אין שום בעיה חברים." הוא ענה לי בלי טיפת רוגז על השינוי הפתאומי, "מתי שתרצו – אני כאן. אשמח להראות לכם את ירדן בהזדמנות אחרת. אתם תמיד מוזמנים אלינו."

כעבור יומיים ניראה היה שהמצב בדרום התייצב.
"בואי נבדוק עם המדריך אולי הוא עדיין פנוי לטייל איתנו מחר?" הציע דוד ביום חמישי בצהריים.
"יאללה!", זרמתי בשמחה. ושוב התמלאתי התרגשות לקראת הטיול האפשרי.
שלחתי הודעה לאיאד, והוא כדרכו השיב לי מהר ובנועם – "בטח, תבואו!" הוא כתב, "אחכה לכם מחר במעבר הגבול. ברוכים הבאים!" 🙂

בדרכנו דרומה השארנו את הילדים אצל המשפחה בבאר שבע והמשכנו לכיוון אילת.

בשש בערב הגענו למעבר יצחק רבין, החנינו את הרכב בחניון (החינמי) וחצינו את הגבול ברגל.
בצד הישראלי שילמנו את אגרת המעבר בסך 110 ש"ח.

בצד הירדני נתבקשנו רק למלא את טופס הוויזה, ולשמור אותו עד היציאה מהמדינה.
מעבר הגבול היה פשוט ומהיר. החיילים והפקידים הירדניים דיברו אנגלית שוטפת והיו נחמדים אלינו.

כך מתנהל מעבר הגבול יצחק רבין:
הנוהל החדש מאפשר לישראלים לחצות את הגבול רק עם אישור מעבר מסוכנות נסיעות מקומית (כמו זאת של איאד). כדאי לפנות לסוכנות כמה ימים מראש כדי שיספיקו לארגן את האישור לפני הטיול שלכם.
על פי התקנות הירדניות, מדריך מקומי חייב לפגוש אתכם בגבול ולהתלוות אליכם לכל הטיול או לקחת אחריות על המסלול שלכם כלפי הרשויות במקרה שתטיילו בלעדיו, על מנת לוודא שלא תיכנסו למסלולים מסוכנים במדבר.
אישור המעבר למטרת טיול מחוץ לעקבה עולה 25 דינר לאדם. משלמים אותם למדריך שלכם.
הנהלים של הוויזה לירדן כאן
אפשר להתייעץ עם איאד בוואטסאפ 962779514191+
(הוא מדבר אנגלית מעולה)

הטיול שלנו בירדן

איאד המתין לנו ביציאה מהמסוף בדיוק כפי שסיכמנו. "ברוכים הבאים חברים!…" הוא לחץ את ידינו בחום.

נסענו להתרעננות קצרה במלון בעקבה וכעבור שעה קלה יצאנו לסיור בעיר, שהייתה כמעט ריקה.
"הגעתם בעיצומו של הרמדאן," הסביר לנו איאד, "רוב התושבים כאן מוסלמים אדוקים ומקפידים לצום עד השקיעה. עכשיו בערב הם סועדים, מתפללים וחוגגים."

בשוק נכנסנו לחנות התבלינים של ידידו אבו-עמר והוזמנו לכוס תה עם קרדמון (הל ירוק). זהו תה בדואי מסורתי, היה לו טעם אקזוטי נפלא.
"כאן בירדן אתם רצויים וגם בטוחים." אמר איאד, "העם הירדני אוהב שלום וכל ישראלי יכול להרגיש כאן כמו בבית השני שלו."

מהשוק המשכנו לארוחת ערב במסעדת עליבאבא.
בדרך איאד סיפר קצת על עצמו – הוא בדואי וגר עם משפחתו בכפר טפילה שבאיזור ים המלח.
"אני נשוי באהבה גדולה לאישה אחת שהיא הכי מדהימה בעולם," הוא אמר בגאווה. עיניו הזוהרות העידו שהוא דיבר מהלב. ואז הוסיף בחיוך שובב – "ויש לי שלוש בנות. אני אַבּוּ אלְ-בַּנַת מאושר." 🙂

חשנו התרוממות רוח. נהנינו מהאווירה, מחברתו של איאד, מהבילוי הזוגי שלנו, וגם מזג האוויר היה פשוט מושלם.
"איזה יופי שנסענו בסופו של דבר!" לחש לי דוד כשהתיישבנו בשולחנות מחוץ למסעדה.

עשינו הזמנה והמשכנו לפטפט כשלפתע פנה אלינו אדם משולחן סמוך –
"תגידו לי, למה אתם יורים עלינו?? למה אתם הורגים אותנו??" הוא שאל באנגלית בקול רם.
בבת אחת כל הסועדים מסביב הסתובבו לכיוון שלנו. רובם היו תיירים.
הייתי המומה מהפניה הלא צפויה והסתכלתי על דוד. הבנו אחד את השנייה בלי מילים – חייבים לענות לו.
האיש עצמו לא הרגיש לנו מסוכן, וגם הנחנו שלא נשנה את דעתו, אבל חשנו צורך עז להשמיע את הצד הישראלי לקהל הבינלאומי מסביב שברגע אחד הפנה את כל תשומת הלב שלו אלינו.

"שלום לך!" התחלתי את השיחה עם האיש. "אנחנו יורים עליך?…" שאלתי כדי להרוויח עוד כמה שניות לגבש את קו ההסברה שלנו.
"כן, אתם!" הוא ענה בנחישות, "אני פלסטיני ואתם זרקתם אותי מהבית שלי במלחמת ששת הימים. ואתם לא נותנים לי לחזור לאדמה שלי. אפילו להלוויה של אימא שלי לא אישרתם לי להגיע…"
חשתי את הכאב שלו בתור בן שאיבד את אימו. הכאב הוא זהה לכולנו, ולא משנה לאיזו קבוצה אתנית אנחנו משתייכים. לקחתי את ידו והסתכלתי לו בעיניים – "אני משתתפת בצערך. כואב לי לשמוע על האובדן שלך…"
האיש השתתק והביט בי ברוגע. המשכנו להחזיק ידיים. פתאום שנינו חשנו חיבור אנושי מפתיע.
"אני זואי וזה דוד. ואיך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"שמי ואייל. נעים להכיר אתכם." הוא עבר לדבר בקול רגוע.
קהל הסועדים מסביב הביט בנו בהתרגשות.
"חבר'ה, בדיוק ככה אתם צריכים לדבר!" אמר אחד התיירים שישב ממול. אחרים הסכימו איתו והנהנו בראשם.
המשכנו את השיחה בנועם. סיפרנו לו קצת על עצמנו, והוא שיתף אותנו בקורות חייו. עשינו גם סבב היכרות עם אלה שהצטרפו לשיחה.
ואז ואייל שאל – "תגידו לי, אם אתם כל כך אוהבים שלום וצדק, אז למה אתם לא הופכים את שולחנו של ראש הממשלה שלכם כשהוא נותן פקודות להרוג חפים מפשע? השבוע הרגתם בעזה יותר מחמישים אזרחים פלסטינים…"
"תיראה.." ענה לו דוד, תוך כדי שהוא פונה בעיקר אל הקהל מסביב, "השבוע המוני פלסטינים הסתערו על הגבול בעזה וניסו לעבור אותו. ישראל זו משפחה אחת גדולה. הממשלה והצבא שומרים עלינו. זה כמו שאתה שומר בבית שלך על אשתך והילדים. ואם מישהו ינסה לפרוץ לבית שלך, האם יהיה זה הגיוני שבני ביתך, שאתה שומר עליהם, יתקפו אותך משום שעצרת את הפורץ?"
"אבל אלה היו אזרחים תמימים שאפילו לא החזיקו נשק!" התעקש ואייל.
"בסדר, נניח שהם היו אזרחים פשוטים ולא פעילי חמאס," דוד זרם עם קו המחשבה של ואייל, "מה לדעתך יקרה אם עכשיו נקום מכאן ביחד ונרוץ לעבר הגבול הירדני בלי נשק, ומתוך כוונה טובה להביא שלום? מה אתה חושב שתהיה התגובה של הצבא המקומי?…"
הסובבים שוב הנהנו בראשם בהסכמה.

הסתכלתי על איאד. הוא ישב דרוך ועצבני ולא נגע באוכל.
"מה קורה?" שאלתי ותהיתי ממה הוא היה מוטרד.
"בואו לאכול!" איאד ענה בקוצר רוח מפתיע בלי להתייחס לשאלתי.

סיימנו את שיחות ההסברה שלנו, חזרנו לשולחן ואכלנו בשקט.
חלק מהתיירים סיימו את הארוחה שלהם ועברו להגיד לנו להתראות לפני שעזבו את המסעדה.
בסופו של דבר גם ואייל וחבריו סיימו לאכול. גם הם ניגשו להיפרד מאיתנו.
לחצנו ידיים ואז ואייל הושיט את ידו גם לאיאד.
באותו רגע איאד קם ממקומו בתנועה חדה ומשך את ואייל אחריו הצידה. כמה גברים ירדנים, שעד עתה עמדו בצד, מיד הצטרפו לאיאד.
קבוצת הגברים התרחקה כמה מטרים מהמסעדה והם התחילו לצרוח על ואייל בערבית.
דוד ואני שוב היינו המומים.

כעבור כמה דקות הם ניגשו אלינו כולם ביחד.
"אני מתנצל…." אמר ואייל, "ברוכים הבאים לירדן. אתם רצויים כאן ואני לא הייתי צריך לדבר אליכם ככה."
"מָרְחָבַּא! אנחנו מאושרים לארח אתכם. אתם רצויים ובטוחים כאן!" הוסיפו הגברים האחרים בחבורה.
עכשיו היינו עוד יותר מופתעים… מה קורה כאן??
"תודה רבה!" ענינו לכל הסובבים, "זה נוגע ללב… אנחנו מאוד מתרגשים ומעריכים את הכנסת האורחים שלכם."
איאד אמר כמה מילים בערבית לחבריו וסימן לנו ללכת אחריו לאוטו.

"מה זה היה??" לא יכולתי להתאפק כשהתחלנו לנסוע לכיוון המלון.
איאד עדיין ניראה מתוח ועצבני והוא דיבר בלהט – "זה בן אדם רע. רע מאוד! הוא לא פלסטיני. הוא ירדני מיום שקיבל את האזרחות שלנו. מעתה הוא חייב לכבד את המלך ולהתנהג כמו ירדני.
והירדנים מאוד אוהבים ומכבדים את הישראלים, ויש לנו הסכם שלום עם ישראל. אין לו שום זכות לתקוף אתכם ככה. מה שהוא עשה במסעדה זהו מרד. הוא מרד במלך שלנו.
הוא גם פנה אליכם בעת הארוחה, שזה חורג מכל הכללים של הכנסת האורחים שלנו."

יום 2 בירדן – וואדי רם

בבוקר איאד הגיע לאסוף אותנו לטיול בוואדי רם.
הוא ניראה עייף מאוד.
"מה שלומך? לא ישנת?" שאלתי אותו.
"הייתי חצי לילה במשטרה ומסרתי עדות על מה שהתרחש במסעדה אתמול…" הוא הפתיע אותי בתשובתו. "אחרי שהלכנו הם הזמינו משטרה כי האיש הזה עושה צרות. אמרתי לכם אתמול, הוא מרד במלך. יש לנו הסכם שלום עם ישראל ועם כל השכנים. אנחנו עם של שלום. אנחנו לא רוצים שהפלסטינים יעשו כאן צרות כמו שהם עושים בסוריה, בלבנון וגם אצלכם. נתנו להם אזרחות ירדנית בתמורה לנאמנות למלך."

בתור מי שהגיעו ממדינה דמוקרטית, שמאפשרת ריבוי דעות ואף מידה לא מבוטלת של ליברליזם, תגובתו של איאד נראתה לנו תחילה חסרת פרופורציה.
אבל נאמנותו המוחלטת לארצו ולמלך, הנחישות שלו לשמור עלינו, האורחים שלו, יצרו אצלי תחושה נעימה של ביטחון והערכה אליו.

בצהריים הגענו ל- Rum Magic Camp, חוות אירוח בדואי בוואדי רם.
אחרי מנוחה קצרה וארוחת הצהריים, נאיף, הבעלים של החווה, לקח אותנו לטיול ג'יפים במדבר.


ואדי רם, המכונה גם "בקעת הירח", הוא שמורת טבע עם נופים מרהיבים של אבן, חול, וסלעי גרניט.
הוא הפך לאחד האתרים החשובים בירדן בזכות הבדואים, תושבי המקום, שהצליחו לפתח פה תיירות אקולוגית בתוך השממה.

ידי הציוויליזציה לא נגעו כאן. מעצבי הנוף היחידים בוואדי רם הם הרוח והשמש, שבמשך אלפי שנים יצרו סלעים בצורות בלתי רגילות, קשתות, קניונים ובארות.
המקום מרגיש כמו כוכב אחר, כמו סרט מדע בדיוני…
לא פלא שוואדי רם מושך אליו הפקות הוליוודיות שצילמו פה כמה סצנות ל- "מלחמת הכוכבים", "רובוטריקים" ו -"פרומתיאוס".


האזור מיושב עוד מתקופות פרהיסטוריות. על הסלעים ראינו ציורים של שבטים נבטיים שנדדו כאן.

ואדי רם התפרסם גם בזכות לורנס איש ערב, שכתב את ספרו "שבעת עמודי החוכמה" בזמן ששימש כקצין במהלך המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20.
לורנס סייע לערבים להחליש את הכובשים העות'מאניים, ובכך הם הקלו על הצבא הבריטי לכבוש את המזרח התיכון מידי התורכים.
אירועי התקופה ההיא עיצבו את מפת המזרח התיכון של ימינו.
אחד הצוקים בוואדי רם נקרא על שמו של הספר.


תמצאו כאן מגוון פעילויות שטח: קמפינג מתחת לכוכבים, רכיבה על סוסים ערביים, גמלים, טרקים, טיפוס סלעים ואפילו טיסות בכדור פורח.

לאורך מסלולי הטיולים פזורים אוהלים בדואיים שמציעים מקום מנוחה ומפלט מהשמש היוקדת.


בשקיעה חזרנו לחווה של נאיף וסגרנו את היום ברחבת הריקודים.

יום אחרון בירדן – פטרה

בזריחה איאד התייצב לאסוף אותנו לטיול בפטרה.

פטרה, העיר הנבטית הקדומה, היא האטרקציה העיקרית של ירדן ואחת משבעת פלאי תבל החדשים.
עד היום לא ברור באילו כלים הצליחו הנבטים לחצוב ארמונות בסלע האדום, בקניון צר בגובה של יותר מ-900 מטרים מעל פני הים.
באותם זמנים לפטרה היה מיקום אסטרטגי על פרשת דרכים של נתיבי מסחר חשובים בין ים סוף לים התיכון.
הנבטים פיתחו שליטה מופתית בזרימת המים משיטפונות ברדיוס של 25 קילומטרים והצליחו לאגור אותם לא רק כדי לשרוד בעצמם, אלא גם כדי למכור לשיירות הסוחרים שעצרו למנוחה בעיר.
אחרי פתיחת נתיבי הים, נתיבי המסחר היבשתיים איבדו את חשיבותם וכך פחתה עוצמתה האסטרטגית של פטרה.
בסופו של דבר היא נכבשה על ידי הרומאים שהצליחו לחסום את זרימת המים לעיר וכך הכניעו אותה.

הביקור בפטרה לקח לנו יום שלם. עשינו את המסלול הארוך של כ- 13 ק"מ.
אם אתם לא מיטיבי לכת, כדי למצות את הביקור כאן, המסלול הקצר של כ-4 ק"מ, עד אוצר פרעה יספיק לכם בהחלט.
אפשר לעשות את המסלול או חלק ממנו ברכיבה על סוסים, פרדות או גמלים בתמורה לתשלום.
לאורך כל הדרך פזורים דוכני מזכרות שמוכרים גם מים. חלקם אפילו מציעים חיבור לאינטרנט בחינם.


"אני מחכה שתחזרו אלינו," אמר איאד כשהגענו למעבר הגבול, "תיראו בירדן את הבית השני שלכם." 🙂

 

טיפים ועלויות לטיול בירדן:

כסף – תקנו דולר או יורו בארץ ותחליפו לדינרים בצ'אנג'ים בעקבה.
בגבול תחליפו סכום קטן שיהיה למונית. שער החליפין שם גבוה מאוד.
ביטוח נסיעות – חובה לעשות ביטוח נסיעות עם הרחבה לספורט אתגרי עבור טיול ג'יפים. וכמובן איתור וחילוץ.
הסבר על הביטוח כאן
מונית ממעבר הגבול לעקבה – 15 דינר
מונית מעקבה לפטרה – 90 דינר הלוך חזור כולל ההמתנה.
מונית מעקבה לוואדי רם – 75 דינר הלוך חזור כולל ההמתנה.
כניסה לפטרה – 50 דינר למי שישן לפחות לילה במלון בירדן. 90 דינר למי שהגיע לירדן לטיול יום.
כניסה לוואדי רם – 5 דינר לאדם.
טיול ג'יפים בוואדי רם – 35 דינר לשעתיים.
איאד וואטסאפ 962779514191+

דרך איאד הטיול עלה לנו 320 דינר לאדם הכל כלול לשלושה ימים.
המחיר כלל שתי לילות במלונות פשוטים של שלושה כוכבים ולילה אחד בחוות אירוח בדואי בוואדי רם.

תעשו חיים! 🙂

קבלו בונוס ממני: מפעם לפעם אני מוצאת טיסות זולות או בונה טיולים עצמאיים ושולחת במייל למנויים של הבלוג. רוצים גם? הירשמו כאן: צרפו גם חברים, כדי שגם הם יהנו ויחסכו :)

(אם נרשמתם בעבר ולא קיבלתם ממני מייל - בדקו בתיבת קידומי מכירות)

בטח יעניין אותך גם:

פסח בצפון פולין - טיול בחופשות משרד החינוך לא חייב להיות יקר
סוצ'י עם ילדים - נופש משפחתי בריביירה הרוסית

138 תגובות

כתיבת תגובה

תגובות

דילוג לתוכן