כפר הרפאים בקפריסין

"קפריסין?! מה יש לך לעשות שם בחורף ועוד עם הילדים?" שאלה חברתי ענת.
"האמת, קפריסין לא עושה לי את זה." הוסיפה ליטל, "אבל אחכה לשמוע את הסיפור שלך, משוגעת אחת." 🙂

לא הכרתי את קפריסין טוב יותר מענת או ליטל. בדומה לרוב הישראלים גם אני ראיתי אותה בעיקר מלמעלה בדרכי ליוון, לאיטליה או לברצלונה.
אבל כשביקרתי ביריד התיירות האחרון בגני התערוכה יצא לי להתקשקש קצת עם הנציגים הקפריסאים ונדלקתי. 😉

קפריסין היא האי השלישי בגודלו מבין איי הים התיכון אחרי סיציליה וסרדיניה. היא שוכנת באסיה, אך משתייכת פוליטית לאירופה.
ההיסטוריה שלה רצופה כיבושים. כל האימפריות הגדולות חשקו בה בגלל מיקומה האסטרטגי בדרכי המסחר בין אפריקה לאירופה.
לקראת סוף ימיה של האימפריה הרומית השליטה בקפריסין עברה לאימפריה הביזנטית.
אחרי זה הגיע ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וכבש את קפריסין במסע הצלב השלישי.
ממלכת קפריסין החזיקה מעמד כ-350 שנים עד שהרפובליקה של ונציה השתלטה על האי ב-1489.
ואז ב-1571 ניצחה האימפריה העות'מאנית ושלטה בקפריסין 300 שנים.
ב-1878 קפריסין שוב הועברה לאנגלים.
אחרי מאבק ממושך הוכרזה ב-1960 רפובליקת קפריסין העצמאית.
אבל השקט לא שרד זמן רב וב-1974 פלשה טורקיה לאי והשתלטה על צפונו.
כעת קפריסין חצויה, אך "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", אינה מוכרת על ידי האו"ם או מדינה כלשהי מלבד טורקיה, ותושביה נחשבים כתושבי קפריסין המאוחדת.

כשראיתי כרטיסי טיסה זולים ללרנקה בסקייסקנר, לא היססתי לרגע. הייתי מוכנה לטוס לקפריסין גם בפברואר. 😉
תכננתי לנו טיול כפרים בהרי טרודוס, רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון – בקפריסין נוהגים בצד שמאל… "מזכרת" מהכיבוש האנגלי.
איך לא קישרתי את זה?! אני בבעיה…
רק חודש לפני כן ויתרתי על השכרת רכב בטיול למלטה כי פחדתי לנהוג בצד שמאל. אז הסברתי לילדים שאני לא יודעת לנהוג כמו באנגליה.
במלטה יש תחבורה ציבורית נוחה ויעילה, אבל בקפריסין יהיה מאתגר לטייל באוטובוסים…

אם הייתי יודעת שאצטרך לנוהג בצד שמאל, כניראה שהייתי מוותרת על קפריסין כמו שויתרתי פעם על סקוטלנד.
אבל כבר קניתי כרטיסי טיסה ושכרתי רכב. מצאתי לנו גם בית קסום בכפר קיפרונטה (Kyperounta) שבהרי טרודוס, שם נתארח אצל משפחה מקומית מקסימה.
הטיול בעוד שבוע. אני מאוד סקרנית לעשות אותו, וגם הילדים מתרגשים ומצפים…
מה אעשה עכשיו?

קראתי באינטרנט חוות דעת וטיפים על המעבר לנהיגה בצד שמאל. רוב האנשים העידו שזה לא כזה מסובך. כולם המליצו פשוט לזכור להיצמד לשמאל.
כדי שיהיה לי קל יותר להסתגל לנהיגה, שכרתי רכב עם תיבת הילוכים אוטומטית.
תיאמתי ציפיות עם הילדים – אם ארגיש שלא אהיה מסוגלת לנהוג בשמאל, נוותר על הרכב בכל שלב, אפילו כבר בשדה התעופה, ואז נשנה תוכניות.
"מה שיוצא – אני מרוצה. נזרום עם חיוך בכל מקרה." הזכרתי לילדים.
"בטח אימא! אני זוכרת את הכל." ענתה לי שירה בהתלהבות, "ממה שיש – אני מתרגש, וממה שנישאר – אני מאושר!"
"אימא, אני אשב לידך ברכב ואזכיר לך להיצמד לשמאל." הבטיח תום.

טסנו עם Agean Airlines הנפלאים. בטיסה פינקו את הילידים במשחק ויומן מסע.
דיילת הגישה לכל הנוסעים סוכריות – מגניב!
רק 45 דקות והיינו בלרנקה – המראה ומיד נחיתה. 😉

קיבלנו את הרכב השכור שלנו. הילדים עודדו אותי ונתנו לי הרבה ביטחון ברוגע שלהם.
עשינו סיבוב בחניון. היה מוזר לנהוג בשמאל, אבל הרגשתי שאני יכולה להתרגל.
ביציאה משדה התעופה הייתה כיכר תנועה. תום מיד הזכיר לי "אימא, שמאלה".
עברתי את הכיכר והילדים מחאו כפיים בהתלהבות "כל הכבוד אימא!" 🙂
עלינו על כביש מהיר לכיוון לימסול. חשבנו לעצור שם, לטייל בנמל ולנוח לפני העלייה לטרודוס אל הכפר שלנו.

אבל בכניסה לעיר לא הספקתי לפנות ביציאה הנכונה, והסתבכנו קצת בדרכים. למרות שהנמל היה במרחק קצר מאיתנו, היינו חייבים הפסקה ועצרנו בקניון.
אחרי המשחקים וארוחת הצהריים, הילדים הרגישו עייפים וביקשו לנסוע הביתה ולא להמשיך לנמל.
התאכזבתי מעט, אבל זרמתי. 🙂

הדרך לטרודוס הייתה מרהיבה! לכל אורכה נופים עוצרי נשימה, עצי שקדיה וכפרים.

ראיתי הודעה נכנסת מהמארח שלנו – ואסיליס, ועצרתי בצד כדי לקרוא. ואסיליס כתב שהמפתח לבית נמצא בתיבת העץ שליד הדלת.
"תודה!" עניתי לו, "נתראה בקרוב, אנחנו בדרך…"
במחשבה שניה טוב שיצאנו מוקדם לכיוון הבית, אספיק לתפוס כמה שעות עבודה במחשב וגם תיבת המייל שלי הוצפה בהודעות.

הגענו לקיפרונטה. הכתובת כללה רק מספר בית – 25. עצרתי בכניסה לכפר ושאלתי איפה גרה משפחת קודונס. איש לא ידע. מוזר מאוד… חשבתי שבכפר כולם מכירים את כולם.
לשמחתי מצאתי מישהי שדיברה אנגלית. היא הביטה בכתובת בנייד שלי "אה, זה לא כאן. זה לא הכפר עצמו, אלא מתחם הנופש מחוץ לכפר. סעי כשלושה קילומטרים חזרה בכביש ותפני ימינה. תראי, כתוב שם קיפרונטה קוטג'…"
נסענו בהתאם להסבר שלה, יצאנו מחוץ לכפר ועלינו ברחוב תלול ומפותל אל שכונת הוילות על ההר.
הילדים צדו בעיניהם את מספרי הבתים "13, 15, 17, 21, 24, 27… איפה 25?"
עשינו פניית פרסה בקצה הרחוב. עכשיו ירדנו למטה " 45, 42, 37, 29, 24… איפה הבית שלנו?"
הרחוב היה ריק. האיזור כולו ללא קליטה סלולרית. את מי נשאל?
יצאתי מהרכב ודפקתי על כמה דלתות. ניראה שאף אחד לא נמצא בכל השכונה. מה זה? לאן הגענו?
אחרי כמה סיבובים ברגל מצאנו את הבית שהסתתר באחד השבילים הצדדים.

גם למצוא את המפתח היה מאתגר. הילדים היו עייפים אחרי החיפושים הממושכים.
"בואו נשחק המירוץ למיליון – את הבית מצאנו, עכשיו כדי להגיע לנקודת הסיום נישאר רק המפתח…"
הילדים התעודדו ומצאנו גם אותו!
המאמץ השתלם, "בנקודת הסיום" היו שוקו ועוגיות על השולחן. הם ללא ספק הושארו בשבילנו. איזו קבלת פנים מרגשת! 🙂
הילדים אכלו והתפנו לשחק, אבל "המירוץ למיליון" שלי היה רחוק מלהסתיים…

בכל פינה מצאתי פתקים עם הנחיות שונות ומשונות לתפעול הבית. בפתק אחד היה כתוב איך להדליק תנור, בפתקים אחרים – הנחיות לשימוש בגריל, מזגן, דוד, אינטרנט וכל מיני הנחיות בטיחות מוזרות.
הבית היה מאובזר מאוד אך מרוב חפצים לא הצלחתי למצוא את מה שהיה נחוץ לי. הארונות היו מלאים בכריות, שמיכות וסדינים. לא היה מקום להניח את הבגדים שלנו.
שום דבר לא נדלק לי, האינטרנט לא התחבר, והבית כולו לא זרם לי טוב בכלל!
הייתי עייפה בטירוף והרגשתי מרומה. מתיאור הבית ב-airbnb הבנתי שנגור עם משפחה מקומית, ויהיה חיבור לאינטרנט. במקום זה קיבלנו בית קר ומנוכר בכפר הרפאים.

השעה כבר הייתה סביב שמונה בערב. המזגן לא נדלק – קור כלבים. בחוץ חושך מצריים. מה נעשה עכשיו?
זכרתי שבצומת, כקילומטר מאיתנו, ראיתי פונדק דרכים. אולי יש להם אינטרנט?
נסעתי לשם עצבנית ומאוכזבת.

לשמחתי היה להם חיבור.
שלחתי הודעה הביתה לעדכן שהגענו בשלום, ואז הודעה לואסיליס. הסברתי בקצרה את המצב וביקשתי לעזוב את הבית.

יצאתי לחניה ופתאום הטלפון שלי תפס רשת סלולרית. בלי לחכות לתשובה מואסיליס התקשרתי ישר למספר החירום של airbnb כדי לעצור את התשלום ולבקש עזרה במציאת בית אחר.
ענתה לי נציגת שרות חביבה, הקשיבה, וביקשה להמתין בזמן שהיא תנסה לאתר את בעל הבית.
כעבור שתי דקות היא חזרה אלי בשיחת ועידה עם ואסיליס.
"הי זואי, אני מאוד מצטער שאת מרגישה ככה. כמובן שאם את רוצה לעזוב אני לא מתנגד ואחזיר לך את הכסף. את מוזמנת להישאר בבית הלילה ולבדוק חלופה בבוקר. אם תרצי יש לי בית אחר בפאפוס. אבל רק שתדעי – הגעת למקום מאוד מיוחד וחבל לי מאוד שתעזבי."

ואסיליס נשמע נחמד ומתחשב. לרגע הצטערתי שפניתי לאייר בי אנד בי בלי לחכות לתשובה שלו. ניסיתי להכניס נימה חיובית לשיחה:
"תודה על השוקו והעוגיות, הילדים מאוד שמחו…" התחלתי את המשפט, אך לפני שהספקתי לסיים ואסיליס קטע אותי.
"שוקו ועוגיות??…"
בשלב זה הנציגה מאייר בי אנד בי ביקשה להשאיר אותנו לשיחה פרטית "טוב חברים, אני מבינה שאתם תסתדרו. אם זואי מאשרת, אני לא אפתח סכסוך לטיפול המערכת ותסגרו את הכל ביניכם."
נישארתי עם ואסיליס על הקו. ניסיתי שוב לשבור את הקרח בהומור: "סיבכת אותי עם הפתקים…" 🙂
ושוב וסיליס קטע אותי – "פתקים??…"
הייתי מותשת מכדי להתעמת, וגם מה זה כבר משנה? אנחנו עוזבים בבוקר!
"טוב, בוא נסגור שרוחות הרפאים השאירו שוקו, עוגיות ופתקים. כרגע, כדי שנוכל לבלות את הלילה בבית רק תסביר לי איך אני מדליקה מזגן ותנור."

בזווית העין ראיתי את בעל הפונדק עומד מאחוריי ומקשיב לשיחה. כשסיימנו לדבר הוא מיד פנה אלי: "ספרי לי מה קרה? מה הבעיה בבית שלך?"
משום מה הרגשתי לגמרי בנוח לשתף אותו – "תיראה, הגענו לכאן לטיול וחשבנו שנגור בבית עם משפחה מקומית, אבל התברר שזה מתחם נופש של עירוניים שמגיעים לשם בחגים וחופשים. כרגע אנחנו לגמרי לבד בכל השכונה. לא הצלחתי להבין איך לתפעל את מכשירי החשמל, אבל בעל הבית הסביר לי. הבעיה שאין שם אינטרנט ואני חייבת לעבוד. אז אנחנו נחפש מחר בבוקר בית אחר."
"אני לא מכיר את בעל הבית שלך, אבל אנשי טרודוס הם אנשים טובים, סמכי עלי! הגעת למקום מאוד מיוחד, אל תעזבי. בואי עם המחשב לעבוד כאן אצלי בפונדק כמה שאת רוצה. זה יהיה המשרד שלך לכל הטיול."
הופתעתי והתרגשתי מהצעתו הנדיבה אבל ניראה לי מסובך להגיע לכאן בכל פעם שאצטרך אינטרנט.
"אני מאוד מעריכה את העזרה שלך, אבל יש לי כאן שלושה ילדים…"
"מעולה!" ענה לי הבחור, "גם לי יש שניים. תראי…" הוא ניגש לדלפק והוציא מאחוריו ארגז צעצועים, "כל ערב אשתי מגיעה לכאן איתם, תבואו מחר גם אתם!"

התעוררתי בבוקר. האירועים מאתמול הסתובבו לי בראש. למרות שהיו לי כל הסיבות לכעוס, הצטערתי על התגובה שלי. למה בעצם לא הצלחתי לקחת את זה כעוד הרפתקה?
איפה ה"מה שיוצא – אני מרוצה" שלי?
הרגשתי שאם נעזוב יישאר לי טעם מר. ולא התחשק לי להנציח בזיכרוני את קפריסין כ"הטיול ההוא שנפלנו עם הבית".

קראתי לילדים ושיתפתי אותם בתחושותיי – "ניסע לפונדק, אני אעבוד שעתיים, ונצא לטייל. בואו ננסה להתיידד עם הבית הזה. מה אתם אומרים?"
"אימא, אז בואי תצחקי על המצב, כמו שאת אומרת לי תמיד. ניראה אותך ממציאה בדיחה על עצמך עכשיו!" חייך אלי תום בשובבות. 😉
חשבתי כמה רגעים… "זה נשמע כמו אוי אוי אוי… אין לי אינטרנט…" נזכרתי במערכון של קרן מור מ-"קצרים". 🙂

בעל הפונדק פגש אותנו עם חיוך ועוגת תפוחים ביתית. כשפתחתי את הלפטופ הוא ניגש אלי וביקש לספר מה אני עושה ולהראות לו את הבלוג.
"יופי של עבודה יש לך, תכתבי שאני מזמין את כל הישראלים אלינו לטרודוס!" 🙂

לפני שיצאנו לטייל שלחתי הודעה לואסיליס. בחרנו להישאר! 🙂

חזרנו ללימסול להשלים את הטיול מאתמול. טיילנו במרינה יפיפייה (Limassol Marina) ובטיילת הצמודה (Molos) עם נוף לים ומגוון מגרשי משחקים לילדים לכל אורכה.

אכלנו ארוחת צהריים קפריסאית טיפוסית עם Sheftalia – הנקניק המקומי, Souvlaki – השיפודים, מאפי גבינה וסלט ירקות עם גבינת חלומי בתוספת צלף קוצני (Caper).
"אימא תראי, שמו בסלט גבעול חמוץ עם קוצים!" צחקו הילדים. 😉

בערב חזרנו הביתה. היה לנו יום נפלא! כמה טוב שלא בזבזנו אותו על מעבר הדירה. 😉
סידרנו את הדברים בבית בצורה שנוחה לנו – התיידדנו איתו.
הדאטה סים שקניתי בלימסול לא עבד בהרים. חשבתי שאין קליטה רק לסים הישראלי שלי, אך התברר שלסים הקפריסאי לא היה כאן שום יתרון.
אז נסענו שוב לגלוש בפונדק.
התחברתי לרשת וראיתי הודעה מואסיליס. הוא שמח לשמוע שנשארנו ואפילו הזמין אותנו לארוחת צהריים אצל הוריו בניקוסיה (בירת קפריסין). איזה כיף! 🙂

אשתו של בעל הפונדק כבר הייתה שם עם שני ילדיהם הפעוטים. שירה ומאיה ניגשו לשחק איתם.
"טוב שנשארתם", היא פתחה בשיחה, "שמעתי שאת מטיילת הרבה עם הילדים, ספרי לי קצת." 🙂
סיפרתי לה כמה חוויות והסתקרנתי לשמוע גם על חייה – "ומה את עושה?" שאלתי.
"אני מנהלת משאבי אנוש פה בבית החולים של קיפרונטה."
"לא ידעתי שבכפר הקטן הזה יש בית חולים…" הופתעתי.
היא חייכה אלי – "הגעת למקום מאוד מיוחד…"
"פעם שלישית שאומרים לי את זה! את חייבת לגלות לי מה יש כאן?!"
"הקסם שלנו הוא האוויר המרפא. מכל העולם מגיעים אלינו אנשים עם מחלות נשימה כדי לנשום את האוויר כאן. בשום מקום בקפריסין, אפילו בכפר השכן אין אוויר כזה. את בית החולים ייסדו הבריטים בתחילת המאה הקודמת. פעם טיפלו כאן רק בבעיות נשימה, אך בשנים האחרונות הוסיפו גם מחלקות נוספות."

אחרי יומיים כבר הייתי מאוהבת בבית הקפריסאי שלנו ומאושרת שנישארנו. 🙂
למרות שהיינו לבד בכל השכונה, לא הרגשנו בודדים. אולי בזכות הפונדק שהפך לסוג של חדר המשחקים והאינטרנט שלנו, או הודות לרוחות הרפאים שהתגלו כשכנים נהדרים. 😉

בבוקר יצאנו לטייל בהרי טרודוס. תחילה עשינו טיול טבע במפלי מילומריס (Millomeris Waterfalls)

ואז פשוט נסענו בין הכפרים בכביש המכונה "דרך היין" שלאורכו פזורים עשרות יקבים. עצרנו ספונטנית ביקב אחד שקסם לנו – Lambouri Winery.
בכניסה פגשנו את פלביוס. כשסיפרנו לו שהגענו מישראל, הוא חייך "אתם יודעים שכאן זה היקב היחיד בקפריסין שמיצר יין כשר!" 🙂
פלביוס ערך לנו סיור פרטי במרתף הייצור.

את ארוחת הצהריים המאוחרת אכלנו בכפר ציורי Omodos.
אישה שישבה בשולחן הסמוך ניגשה אלינו בחיוך רחב "!Shalom Lahem" היא אמרה במבטא אנגלי. 🙂
"שמעתי אתכם מדברים עברית, בדיוק חזרתי מביקור בירושלים. בעלי ואני נוהגים לבקר הרבה בישראל. אנחנו ציונים נוצרים."
בשוק המקומי קינחנו בממתק קפריסאי – סוג'וקו. הוא היה טעים בטירוף! 🙂

הנסיעה בהרי טרודוס היא אטרקציה בפני עצמה. נהניתי מכל רגע של נהיגה בכבישים המפותלים.
הדרך ל-Kelefos Bridge הייתה היפה מכולן!

Kelefos Bridge הוא אחד מתוך שלשה גשרים עתיקים בני יותר מ-500 שנים ביער פאפוס.

מקום מושלם לטיול בטבע עם מסלול הליכה ופיקניק.

גן החיות של פאפוס (Pafos Zoo) היה פשוט כיף! צפינו במגוון חיות,

ובמופע ציפורים שהפתיעו באינטליגנציה ואקרובטיקה. 🙂

והגשנו ארוחת עלים לג'ירפה. 😉

ביום ראשון הגענו לניקוסיה.
לפני ארוחת הצהריים עם משפחת קודונס עשינו טיול קצר במרכז העיר.
הנופים של טרודוס הצליחו להסתיר היטב את הפצע המדמם של קפריסין. כאן בניקוסיה הכאב של הכיבוש הטורקי מורגש היטב.
הקו הירוק עובר בלב העיר ולאורכו פרוסים חיילי האו"ם. ברחוב הראשי (Ledra street), בדרכינו לצד הטורקי, פגשנו הפגנה הקוראת להוציא את הצבא מניקוסיה.
למרות ההפגנה, האווירה הייתה נעימה ורגועה. ניקוסיה היא עיר די פרובינציאלית, לא בירה אירופאית טיפוסית.

עברנו את ביקורת הדרכונים בגבול בין הדרום לצפון. חזרנו אחורה בזמן. חמישים מטרים מכאן מתקיימים חיים מודרניים – פה כפר טורקי מהמילניום הקודם.

קוסטה, כריסטינה, בתם רבקה והחתול ג'ינג'ר קיבלו אותנו כמו משפחה מהרגע הראשון. (ואסיליס הודיע מראש שלא יוכל להצטרף כי הוא גר בלימסול).
שוחחנו ארוכות. הם הסתקרנו לשמוע על ישראל. אני רציתי לדעת איך הם שרדו את הכיבוש האחרון ועל החיים בקפריסין החצויה.

"האווירה בין הקפריסאים הטורקים לקפריסאים היוונים היא בסך הכל טובה, והמעבר חופשי לשני הכיוונים עם הצגת תעודה מזהה. אבל כמו שראית, הצפון הרבה פחות מפותח.
כולנו חיים בצל אי ודאות נוראית כי קפריסין מאז ומתמיד הייתה חלשה, מעין כלי משחק של האימפריות הגדולות. אנחנו מקווים שההצטרפות לאיחוד האירופי תאפשר חיים יציבים יותר לילדים שלנו…" התחיל קוסטה את הסיפור.
"ב-1974 פנתה ארה"ב לממשלת קפריסין וביקשה למקם כאן בסיס צבאי. קפריסין סירבה. אבל טורקיה הסכימה לקבל את הבסיסים האמריקאים בתמורה לפלישה צבאית לקפריסין תוך כדי שהעולם מתעלם. התירוץ הרשמי לתקיפה היה הדאגה למיעוט הטורקי בקפריסין, למרות שלא נשקפה לו כל סכנה."
"ולמה הצבא הקפריסאי לא ניסה להגן עליכם אז? זה נשמע כאילו הטורקים פשוט נכנסו ולקחו חצי קפריסין בלי שום התנגדות." שאלתי את קוסטה.
"בדיוק כך! איש לא התנגד כי לפני התקיפה האימפריות הגדולות גרמו להפיכה צבאית והפלת הממשלה הקפריסאית. המדינה נישארה בלי מבוגר אחראי והצבא עסק במאבקים פנימיים."
"איפה אתם הייתם אז? מה עבר עליכם?"

בקיץ 1974 קוסטה וכריסטינה היו נערים. הוא בן 18, היא -14.
המשפחה של קוסטה התגוררה בכפר Lapithos בצפון קפריסין. בוקר אחד אביו נכנס הביתה בריצה. "התחילה מלחמה!" הוא צעק. "בואו תראו מה קורה למטה בחוף…"
מרכס ההרים בו היה הכפר נשקף היטב קו החוף. צי האוניות הטורקי צבע את הים בשחור. קוסטה ראה שהחיילים נכנסו לכפר Kyrenia השכן ופתחו בטבח.
בלי לארוז הם ברחו לפרברי ניקוסיה. אבל שבועיים לאחר מכן המלחמה הגיעה גם לשם. ניקוסיה הופגזה.
קוסטה ומשפחתו נאלצו להימלט שוב והמשיכו להרי טרודוס. הם הסתתרו חצי שנה בכנסיות שסיפקו לכל הפליטים מעט מזון וקורת גג.
הם איבדו את כל רכושם ואחרי המלחמה התחילו לשקם את חייהם באחד הישובים המאולתרים שנבנו עבור הפליטים מהצפון.

לכריסטינה היה קצת יותר מזל. באותו הקיץ משפחתה נפשה בהרי טרודוס, בקיפרונטה. אביה סבל מאסטמה קשה והם נסעו לנשום את האוויר הטוב של הכפר.
ביתם בניקוסיה שרד את ההפגזות והם הצליחו לחזור להתגורר שם אחרי המלחמה.

בערב התקשינו להיפרד.
"אולי תישארו לישון כאן הלילה, ומחר נצא לטייל יחד בעיר." הציעה כריסטינה.
"זה הלילה האחרון שלנו בקפריסין, מחר בערב אנחנו טסים הביתה. מה דעתך שעכשיו נחזור לקיפרונטה ובבוקר נגיע לכאן עם התרמיל. נטייל יחד עד הערב ובשבע ניסע מכאן ישר לשדה התעופה בלרנקה." 🙂

למחרת יצאנו לשוטט במרכז ניקוסיה עם כריסטינה.
"אני חייבת לספר לך משהו" היא אמרה לי פתאום. "אמנם ואסיליס מטפל בהשכרת הבית שלנו ב-airbnb, אבל אני תמיד בודקת הודעות באתר כי אני סקרנית לראות מי האנשים שצריכים לבוא אלינו.
התרגשתי כשראיתי שאת מגיעה עם שלושה ילדים. כבר מהתמונות באתר נכנסתם לי ללב. מאוד רציתי לפגוש אותך, והאמת גם קצת דאגתי איך תסתדרי שם לבד. אז לקחתי שוקו ועוגיות ונסעתי באוטובוס לקיפרונטה. חיכיתי לכם עד ארבע, עד האוטובוס האחרון לניקוסיה, וחזרתי הביתה מאוכזבת שלא נפגשנו. מרוב שדאגתי לך, השארתי פתקים עם ההסברים על הבית…
ואז בערב ראיתי את ההודעה שלך שרצית לעזוב. כאב לי מאוד ובכיתי כל הלילה. הרגשתי שסיבכתי אותך ואת עוזבת בגלל הפתקים שלי. לא רציתי לספר לואסיליס שהייתי בבית כי הוא תמיד מבקש ממני לא להתערב…"

עיני התמלאו בדמעות. נשארתי בלי מילים… בהיתי בכריסטינה כמה רגעים ואז פשוט חיבקתי אותה חזק.
רגע אחרי זה שתינו פרצנו בצחוק. 🙂

חזרנו הביתה מלאים בחוויות נפלאות.
מכל מה שיצא – אני מרוצה! 😉

אטרקציות בקפריסין
בתי מלון בקפריסין
אוכל כשר בקפריסין
השכרת רכב בקפריסין
טיסות לקפריסין