טיול משפחתי לטנריף – אי הקיץ הנצחי

הנחיתה בטנריף הייתה חגיגה… רוח חזקה גרמה למטוס שלנו להיטלטל מצד לצד, ולהנמיך בנפילות קצרות. חשנו שהוא כאילו ירד במדרגות באוויר.
הנוסעים צרחו. גם אני חשתי אי נוחות, אבל שמרתי על קור רוח למען שירה ומאיה שנצמדו אלי. זאת ללא ספק הייתה הנחיתה המפחידה ביותר שחוויתי. מבחן אמיתי להתמודדות שלי עם חרדת טיסות.
כדי להרגיע את הילדות עסקתי בפרשנות המצב. הסברתי להן שהטייסים מיומנים להתמודד עם הרוח, ושהמטוס שלנו מספיק חזק כדי לנחות בשלום. חשתי שהן בטחו בי, ושאבו את הרוגע שלהן מהדיבורים שלי.
והינה סוף סוף כבר היינו מעל גגות המלונות באי, "עוד דקה או שתיים נהיה על הקרקע." חייכתי אליהן בתחושת הקלה כשזיהיתי בחלון את מסלולי הנחיתה.
ואז לפתע המטוס הרים את האף, המנועים הופעלו בחוזקה, והוא זינק למעלה בחדות כמו רכבת הרים בלונה פארק.
כולם שוב צרחו. לזה לא ציפיתי… לרגע נלחצתי באמת. ואז צפו בזכרוני מילותיו של הקברניט מיקי כץ, שהשתתפתי בסדנה שלו "טיסה ללא פחד" – כשיש רוח חזקה בנחיתה, הוא אמר, הטייסים יכולים לקבל החלטה ללכת סביב…
"הכל בסדר." מיהרתי להרגיע את שירה ומאיה שהביטו בי בבהלה, "הטייסים שלנו החליטו שבטוח יותר להמתין עד שהרוח תירגע."
תודה למיקי! חשבתי בלב. ברגעים אלה כל כך הערכתי את ההסברים היסודיים שלו על שלבי הטיסה ועל אימוני הטייסים. הבנת המצב העניקה לי תחושת ביטחון מסוימת.
המטוס המריא והתייצב.
"גבירותי ורבותי, למען בטיחותכם בחרנו ללכת סביב, ולעבור לניסיון נחיתה נוסף בעוד 10 דקות." עדכן הטייס ברמקול, "באיים הקנריים תמיד יש רוחות. אבל כעת הן חזקות באופן חריג…"
בפעם השנייה נחתנו כמעט ללא טלטלות.
כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע, הנוסעים מחאו כפיים בהתלהבות של קהל בתיאטרון אחרי הצגה מרגשת.
הטייסים עמדו ביציאה מהמטוס כמו גיבורי על, והנוסעים הודו להם ולחצו את ידיהם. 🙂

ברגעים כאלה חיים מקבלים טעם חזק. למרות שהבנתי כי לא נשקפה לנו כל סכנה בעת הטלטלות, (הרי מטוסים בנויים להתמודד עם סערות חזקות בהרבה מהרוחות שחווינו), .
פתאום דברים קטנים כמו הליכה על הקרקע עם הילדות שלי, שמחות ורגועות, גרמו לי להתרוממות רוח. אחזתי בידיהן, והמגע שלהן הסב לי אושר אינסופי.
נזכרתי כמה התרגשנו בטיסה כשחלפנו מעל גיברלטר, וראינו את חופי ספרד מול חופי מרוקו. אירופה ואפריקה – שני עולמות רחוקים במרחק נגיעה.
נזכרנו אז בטיול שלנו למרוקו, והילדות ניסו לזהות מלמעלה את המקומות שביקרנו בהם. זה היה משעשע. 🙂

כשנסענו משדה התעופה לדירת האייר בי אנד בי שלנו, חשתי על גג העולם למראה הנופים שנשקפו לעיניי: משמאלי היה ים ללא גבולות, ומימין, דרך האובך שיצרה הרוח, ראיתי את הר הגעש טיידה. הוא נמצא במרכז טנריף ונצפה כמעט מכל נקודה באי.
איזה עולם מופלא יש לנו! חשבתי בהתרגשות.

ביתה של אנה מריה, המארחת שלנו, שוכן בעיירה San Isidro, כ-10 דקות נסיעה משדה התעופה.
זאת עיירה שקטה וצבעונית של מקומיים, טנריף האותנטית.
(כאן הקישור לבית)

בחרתי לשהות בחוף הדרומי כי הוא חם יותר. עכשיו פברואר, והטמפרטורות כאן מושלמות – סביב 24 מעלות ביום.
צפון טנריף ציורי יותר וירוק, אבל גם קריר יחסית.
מזג האוויר באיים הקנריים זהה לאורך כל השנה – 17-24 מעלות עם יותר מ-300 ימי שמש, וזה הופך אותם ליעד נהדר לכל עונה.
כאן לא צריך מזגן בקיץ, וגם לא חימום בחורף. לא משנה מתי תגיעו לפה, תארזו גם בגד ים וגם סווצ'ר או מעיל דק.
הבגדים החמים ישמשו אתכם בערבים, בטיולים לצפון האי או לטיידה, הפארק הלאומי המרהיב סביב הר הגעש.

אנה מריה המתינה לנו בשער ביתה. יצאתי מהרכב ובשוונג של ההתלהבות שלי חיבקתי אותה. היא הופתעה לרגע, אבל זרמה איתי בשמחה.
רבע שעה אחרי זה כבר ישבנו בחצר על כוס תה. היא סיפרה לי על חייה, ונתנה המלצות לטיולי יום שלנו.

אנה מריה, בת ה-53, נולדה באי השכן La Palma, והגיעה לטנריף כדי ללמוד הוראה באוניברסיטה. כאן היא הכירה את בעלה, והם בחרו להקים את משפחתם בטנריף.
הוריהם היגרו מוונצואלה. מסתבר שחלקם הגדול של תושבי האיים הקנריים הם במקור מדרום אמריקה.

"מהו טנריף?" שאלתי אותה בסקרנות.
"טנריף זה קודם כל שלווה." היא צחקה, "כאן הכל מתנהל על מי מנוחות. החיים שלנו הם חופי ים, קרנבלים, טיולים בהרים, ופיקניקים משפחתיים."

למחרת בבוקר עברתי על רשימת החופים עליהם המליצה אנה מריה, והחלטתי לנסוע ל-Playa de Las Teresitas.
זהו חוף יפהפה עם חול זהוב שהובא ממדבר סהרה. הוא היה במרחק של כ-40 דקות נסיעה מאיתנו.
בחרתי לנסוע אליו כדי לראות את האי בדרך, וגם לשלב בילוי בים עם טיול עירוני בסנטה קרוז, בירת טנריף.

הזריחה בטנריף מאוחרת יותר מאשר בארץ, ולכן גם השקיעה. וזה נפלא! יש לנו יותר שעות אור נוחות לטיול.
יצאנו לדרך ב-7:30 עם אור הבוקר הראשון, ופנינו לסנטה קרוז.
אחרי הסיור בעיר לחצתי בטעות באפליקציית הניווט על החוף הסמוך לזה שתכננתי להגיע אליו – Las Gaviotas.

רגע לפני שתיקנתי את עצמי, שמתי לב לצילומים שהופיעו על מסך הנייד שלי.
ראיתי תמונות של חוף קסום עם חול שחור.
"פנינה נסתרת. חוף המועדף על מקומיים…" היה כתוב בחוות הדעת הראשונה שראיתי. החוף הזה סיקרן אותי.

שירה ומאיה זרמו עם הרעיון שלי לנסוע לחוף החדש שגיליתי על המפה.
הדרך אליו הייתה הררית ומפותלת בנופים עוצרי נשימה. בסופה ירדנו למפרץ קטן ועצרנו בחניון עפר.
המקום ניראה פינת חמד קסומה. חוף פראי עם חול שחור כמו פיחם, ורך כמו אבקת סוכר.
בטנריף רוב החופים הם עם חול שחור. זאת תופעת טבע ייחודית בגלל היסודות הוולקניים באי.

תאי הלבשה לא היו כאן. אז כדי ללבוש בגדי ים התעטפנו במגבות והסתתרנו היטב ברכב. כדי שאף אחד לא יתפוס אותנו חלילה עם המכנסיים למטה.
לבושות ומרוצות פנינו מהחניון אל החוף, שם הופתענו לגלות ש… היינו הלבושות היחידות.
המקומיים בילו בעירום מלא. משפחות, זוגות, צעירים ובני גיל הזהב. כולם.
התלבטתי כמה רגעים אם להישאר או לעזוב. תהיתי איך ירגישו הילדות, וניסיתי לחוש את האווירה.
הילדות שמו לב לעירום, אבל לא התרגשו מזה בכלל.
"זה גוף האדם." אמרה שירה בטבעיות, והן נשאבו מיד למשחק עם החול והגלים.
גם אני חשתי נהדר. למקום הייתה אנרגיה נעימה ונינוחה.
ברומא תתנהג כמו רומאי. אמרתי לעצמי והורדתי את בגד הים שלי. 🙂
גיליתי שלהשתזף ולהתרחץ בים בעירום זה תענוג אמיתי!
נעים, נוח, וגם היה בזה משהו משחרר.

למחרת נסענו לחוף מהמם נוסף –  Playa de la Tejita.
בילוי ארוך בים אף פעם לא היה "כוס התה" שלי כי אני סובלת בחום.
אבל כאן בטנריף החופים "ממוזגים" בזכות הרוח. והשמש מלטפת תרתי משמע.
לראשונה נהניתי בטירוף להשתזף מהבוקר עד הלילה!

לטיול יום לטיידה מאיה ואני ציפינו במיוחד. לשתינו יש תשוקה בלתי מוסברת להרי געש.
בטיולים הקודמים ביקרנו בווזוב (Vesuvius) בדרום איטליה, באטנה (Etna) בסיציליה, וגם באלדפל (Eldfell) באיסלנד.
אבל טיידה לקח בגדול! ושבה את ליבנו. הפארק הלאומי סביבו היה מרהיב ביופיו שאין לתאר. נסענו בכביש מפותל שלקח אותנו מעל לעננים לנופים של מדע בדיוני, ששום מצלמה לא יכולה להעביר.
חלפנו על פני מכתשים, שדות לבה, סלעים שחורים ואדומים, וצמחייה ייחודית שהתפתחה על קרקע געשית.
הפארק היה עתיר מסלולי הליכה, ונקודות תצפית.

טיידה הוא הר הגעש השלישי בגובהו בעולם אחרי שני הרי הגעש בהוואי.
הוא מתנוסס לגובה של 3718 מטר.
ברכבל עלינו כמעט עד הלוע ועשינו טיול רגלי קצר. בגובה רב כזה החמצן דליל והיה קשה לנשום.
מאיה התאכזבה מעט שלא יכולנו לעלות יותר כדי לצפות בלבה הרותחת.
אבל לצערי סיור ללוע דרש תיאום מראש, והוא גם לא מתאים לילדים מבחינת כושר גופני וקשיי נשימה.
הבטחתי לה שכשתגדל נחזור לטיידה ונציץ לתוכו ביחד. 🙂

אחרי טיול טבע לטיידה חזרנו לעוד יום בשני חופים נהדרים:
Playa del Médano – חוף קלאסי עם טיילת ומסעדות. הוא מחולק לאיזורי רחצה וגלישת גלים.
Playa La Pelada – חוף פראי נסתר. עוד פינה קסומה. לצערי לא החזקנו בו מעמד הרבה בגלל הרוח החזקה.

ביום ראשון אנה מריה הציעה לקחת אותנו לטיול.
"אני הולכת להראות לכם את כל האי." היא הפתיעה אותי בהצעתה.
השכמנו מוקדם ויצאנו איתה לסיור סובב טנריף. התקדמנו עם כיוון השעון.
בדרך היא הסבירה לי על האיזורים והעיירות שחלפנו על פניהם.

את העצירה הראשונה עשינו בתצפית מרהיבה בעיירת נמל Los Gigantes.
ראינו אתר טבע מדהים של מצוקי ענק מתנשאים לגובה של 800 מטר ונופלים בקו אנכי לאוקיינוס האטלנטי.
מלוס ג'יגאנטס אפשר לצאת בשייט אל הצוקים או לקחת מעבורת לאי השכן – La Gomera.

בדרך מרהיבה ביופייה המשכנו לעיירה Garachico, שהייתה פעם עיר נמל חשובה באי, עד שבמאה ה-18 הוחרבה בהתפרצות הר געש, ונבנתה מחדש.
ביקרנו בבריכות טבעיות באוקיינוס שנוצרו בשילוב של סלעים ולבה וולקנית –  Piscinas naturales el Caletón.

התחנה הבאה שלנו הייתה עיירה Icode.
איקוד מוקפת בכרמים והיא מרכז לייצור יין. יש כאן יקבים, חנויות יין, ומוזיאון היין – Malvasia.
בעיירה נמצא גם אחד הסמלים של טנריף – עץ דרקון עתיק שגובהו 22 מטר והוא בן כאלף שנים.
לילדים יש כאן גן בוטני ומוזיאון פרפרים.
טעמנו טאפסים ואת הממתק המקומי Turronero.

Puerto de la Cruz – היא העיר השנייה בגודלה בטנריף ואחד מאתרי הנופש הפופולריים באי.
היא תוססת ומלאה בחנויות ושווקים.
בקרבת פוארטו דה לה קרוז שוכן לורו פארק, גן חיות טרופי עם פינגווינים, תוכים, לווייתנים, ומגוון ענק של בעלי חיים אקזוטיים.

התחנה האחרונה שלנו הייתה Abades, עיירה חדשה באי שנבנתה רק לפני שני עשורים.
בשונה מכל הערים האותנטיות בטנריף, שבהן המבנים צבעוניים, באבדס כל הבתים זהים וצבועים בלבן עם גדרות וחלונות ירוקים.
יש כאן חוף יפהפה, אחד החמים ביותר באי, כמה מסעדות, מועדון צלילה ופעילות שנורקלינג.
זו מעין עיירת נופש פרטית. רוב תושבי אבדס הם אזרחי צפון אירופה שקנו כאן בתי נופש או עברו למגורי קבע.
כך בדיוק עשה תאו, ידידה של אנה מריה, שעבר לכאן מאמסטרדם.
"בהולנד הייתי במאי מפורסם של סרטים ותצוגות אופנה." הוא סיפר לי, "נהניתי מחיי זוהר עשירים, אבל חיפשתי שקט.
ואין יותר שליו מטנריף!" הוא סיים בחיוך.

את היום האחרון בילינו ב-Siam Park, פארק המים שמוגדר בתור הטוב ביותר בעולם.
אמנם לא ניסינו את כל הפארקים בעולם, אבל מכל אלה שיצא לנו לבקר בהם, סיאם הוא ללא ספק מספר אחד. ובגדול!
ולא רק בזכות המגלשות.
יש כאן הנדסת אנוש מופלאה! למרות רבבות המבקרים לא חשנו שום עומס. בלי תורים, נקי-מבריק, נוח ונעים, צוות בכל פינה, ומסעדות מגוונות עם ארוחות במחיר הוגן.
פשוט מושלם! 🙂

"אימא, את בטוחה שעבר שבוע?" שאלה אותי שירה כשהתחלנו לארוז לטיסה.
האמת… גם לי הזמן עבר מהר מדי. הצטערתי שלא הוספתי עוד כמה ימים לחופשה שלנו.
אני מאוד רוצה לחזור לכאן בקרוב, וגם לבקר באיים הנוספים של הארכיפלג.

תודה רבה לחברים החדשים שלנו על הטיול הקסום שהיה לנו בזכותכם.
אוהבות אתכם, ומקוות לחזור בקרוב! 🙂

איך טסים לטנריף, ומארגנים את החופשה כולה?
כאן כתבת ההכנה לטיול עם כל הפרטים.

ופה המדריך שלי איך לטייל בעולם פשוט ובזול.