הודו עם ילדים – טיול משפחתי לארץ הפלאות

"לא רוצה לטוס להודווווו!!!" מאיה פרצה בבכי ורצה החוצה מחדר האחיות רגע לפני שהמחט עם מנת החיסון התקרבה אליה.
שירה, שהייתה אמורה להדגים לה איך מקבלים זריקה קטנה ולא בוכים, עמדה מולי חנוקה מדמעות. ביד ימין היא הצמידה תחבושת אל זרוע שמאל – "זה כאב…" היא לחשה, "לא יכולתי לשקר לה…"
חיבקתי את שירה ויצאתי אחרי מאיה. שתי אחיות חביבות כבר עצרו אותה במסדרון של מרפאת המטיילים, הרגיעו, ופינקו בשוקולד.
כמה דקות לאחר מכן דרמת החיסונים הייתה מאחורינו.

"אימא, למה את רוצה לטוס להודו אם יש שם את כל המחלות האלה?" שאלה שירה בדרך הביתה.
חשתי מאותגרת. התלבטתי כמה רגעים מה לענות לה.
"שאלת שאלה פילוסופית מעניינת… לדעתי היא דומה לשאלה – למה בכלל לטייל? הרי טיולים כרוכים בסיכון מסוים. או לשאלה מהותית יותר – למה לחיות? או למה להוליד תינוקות? הרי תינוקות מקבלים חיסונים כי בעולם שלנו יש מחלות."
שירה הביטה בי בשאלה – "אז למה?"
"אשאל אותך שאלה הפוכה – את רוצה להישאר בבית?"
"לא. אני רוצה לבוא לטיול!" היא ענתה בנחישות.
"אז למה את רוצה לבוא להודו?" צחקתי. 🙂
"כי אני סקרנית… וגם כי אני אוהבת לטייל איתך, אימוש." שירה נצמדה אלי וחיבקה אותי.
חשתי גל של התרגשות נעימה – "זאת בדיוק הסיבה שלי." חייכתי אליה, "ואת יודעת מה עושה אותי הכי מאושרת?"
"לטייל ביחד איתנו!" שירה כמעט צעקה את התשובה.

גם לטיול הזה אנחנו יוצאים בטיסה זולה. מצאתי כרטיסים לניו דלהי תמורת $300.

בשביל הפעם הראשונה עם הילדים בהודו בחרתי לצאת לכיוון רישיקש.
לטעמי העיר יחסית "פשוטה לעיכול", ועדיין מאפשרת לחוות את הודו במיטבה: שווקים, אשראמים, ומרכזי יוגה. ברחובות רישיקש מסתובבים חופשי קופים ופרות.
ועוד יתרון חשוב – מי הגנגס באיזור הזה צלולים ונקיים בזכות הקרבה למקורות הנהר בהרי ההימלאיה.

במהלך הטיול מאיה תחגוג יום הולדת 6. וכדי לשמח אותה חשבתי לקחת את הבנות לפארק מים מדליק בקרבת רישיקש.

הנסיעה מניו דלהי לרישיקש אורכת כ-6 שעות. אז תכננתי לחלק אותה לשני שלבים:
משדה התעופה ניסע כשעתיים לעיר Meerut, שם נעצור למנוחת לילה במלון פשוט.
למחרת בבוקר נמשיך ל- Haridwar, ונטייל שלושה ימים בעיר.
הרעיון לעצור בהרידוואר נולד במקרה. כשחיפשתי לינה באתר אייר בי אנד בי, נתקלתי במלון משפחתי והתיידדתי וירטואלית עם הבעלים החביב, שקוראים לו אמיט. הרגשתי שמתחשק לי לעצור אצלם.
מהרידוואר נעבור לרישיקש, ואת הימים האחרונים לפני הטיסה הביתה נבלה בניו דלהי.
את חלוקת הימים השארתי פתוחה, וגם לא סגרתי לינה מעבר להרידוואר. אני אוהבת לטייל בלי תכניות, רק עם כיוון כללי. הטיולים שלנו מתעצבים בתנועה.

משדה התעופה של ניו דלהי לקחנו מונית ל-Meerut. במשך שעתיים נסענו בכביש סואן ועמוס. הנהג שלנו תמרן במיומנות בסלט התנועה בין טוקטוקים, אופנועים, ריקשות, ומכוניות, שהפכו שני נתיבים לארבעה. כולם עקפו את כולם מימין ומשמאל, וצפרו כדי להזהיר אחד את השני על התקרבותם מכיוון לא צפוי.

הגענו מותשות מטיסת הלילה ומהנסיעה הארוכה במונית. אבל כשנכנסנו לחצר המלון העייפות שלי נעלמה ברגע. לאטרקציה כזאת לא ציפיתי…
"הלילה לילה לילה, שמחה גדולה הלילה!" זמזמתי וקרצתי לבנות – "מנחשות מה הולך כאן? היום ניראה חתונה הודית אמיתית!" 🙂
הבנות הביטו מסביב: כמה גברים קישטו את הבמה של טקס הנישואין, אחרים סידרו כיסאות ושולחנות, סחבו גושי קרח, ושיזרו פרחים.
חלקה הימני של החצר שימש בתור מטבח שדה, שבו הכינו על גזיות תבשילים בסירים ענקיים, שיפודי בשר, וחתכו ירקות לתוך קערות גדולות שעמדו על הקרקע.
הילדות לא ניראו נלהבות בכלל – "אימא, איכסססס… זה מגעיל! תראי, כמה זבובים!! והם יושבים על האוכל!" אמרה שירה, "אם ככה יבשלו לחתונה שלי, אני בחיים לא אתחתן!"

שירה ומאיה נישארו בחדר ונצמדו למסך הנייד. אני ירדתי לחצר ועקבתי בסקרנות אחרי ההכנות לאירוע.
עם רדת החשכה החצר הייתה מקושטת בים של אורות צבעוניים ומוצפת בכיבוד. האורחים התחילו להגיע.
"בואו למטה, כל כך יפה שם!" עליתי לחדר וניסיתי לשכנע את הבנות להצטרף אלי.
שירה הייתה נחושה להישאר – "אימא, אני לא מרגישה כל כך טוב…" היא אמרה לי בקול עייף, "וגם לא כיף כאן בכלל. המדינה הזאת רועשת ומלוכלכת…"
מאיה הסכימה להתלוות אלי.

עמדנו בצד כדי לא להפריע למשתתפי האירוע.
"!Namaste, Badhaee ho" (שלום, מזל טוב!) חייכתי לאורחים שהפנו את מבטם אלינו. מילות הברכה שלי בהינדי ריגשו ושעשעו אותם, והם חייכו אלי בחזרה. חלקם ניגשו להתעניין מאיפה אנחנו, ואפילו הזמינו אותנו להצטרף לחגיגה.
המתנתי בסקרנות לטקס הנישואים. והינה סוף סוף, לפי ההתרגשות בקהל, הבנתי שהחתן והכלה עומדים להיכנס בכל רגע.
לפתע מאיה משכה אותי ביד – "אימא, כואב לי…" היא הצביעה על הרגליים.
ראיתי כמה עקיצות של יתושים. חלקן התנפחו והפכו לשלפוחיות לבנות. אחרות דיממו כי היא גירדה אותן.
ברגע אחד ההתרגשות שלי התחלפה במתח עצום. אני מניחה שאילו מאיה הייתה נעקצת במהלך קמפינג בכנרת לא הייתי מודאגת. אבל אנחנו בהודו, והדמיון שלי מיד הקפיץ  תסריט אימה – אולי זאת מלריה???
הייתי בפאניקה. הרמתי את מאיה ומיהרתי אל הקבלה – "יש כאן רופא?" שאלתי בבהלה את מנהל המלון.
"מה קרה מדאם?" הוא התעניין ברוגע.
"אני חייבת שרופא יבדוק את הבת שלי. אני חוששת שזאת מלריה." הראיתי לו את הפצעים.
"האיזור שלנו נקי ממלריה." הרגיע אותי האיש, "אתן לך מתקן חשמלי נגד יתושים."
עשיתי מאמץ אדיר להירגע ועליתי עם מאיה לחדר. שירה פתחה את הדלת בבכי – "אימא, יש לי בחילה. רציתי לשלוח לך הודעה שתחזרי כבר."
נגעתי במצח שלה, הוא היה קודח מחום.

נתתי לשירה נורופן, מרחתי על השלפוחיות של מאיה פניסטיל ג'ל, ופולידין על הפצעים. (לכל טיול אני לוקחת ערכת עזרה ראשונה)
ישבנו מחובקות במיטה. שתי הבנות בכו ביחד בקולי קולות.
"אני רוצה הביתה. לא נעים לי במדינה המגעילה הזאת עם זבובים, צפירות, ומחלות." ביקשה שירה.
"גם אני רוצה הביתה." מיד ביקשה גם מאיה בהשראתה.

אחרי 12 שעות בהודו הרגשתי שהטיול הסתיים. חשתי מותשת ומודאגת. קיוויתי רק לעבור את הלילה בשלום. עם אור הבוקר תיכננתי לחזור לשדה התעופה בניו דלהי, ולעלות על הטיסה הראשונה לתל אביב.

התעוררנו מאוחר.
השלפוחיות ברגליים של מאיה נעלמו, והיא הרגישה מצוין. גם שירה התעוררה במצב רוח מרומם ובלי חום.
ירדנו לארוחת בוקר במסעדה של המלון.
"איך קוראים לעיר שאנחנו נוסעות אליה היום?" שירה הפתיעה אותי בשאלתה.
"הרידוואר…" עניתי בהיסוס. לא בטוחה אם היא רוצה להמשיך בטיול או שאולי התכוונה לניו דלהי כדי לחזור הביתה.
"ניסע לשם במונית? כמה שעות זה?" שירה המשיכה לשאול בטבעיות כאילו אתמול לא התחוללה שום דרמה.
גם מאיה נראתה רגועה ומרוצה. ביד אחת היא אכלה צ'אפטי (לחם הודי) עם יוגורט, בשנייה החזיקה סוכריה שקיבלה מהמלצר.

הטיול שלנו קם לתחייה באותו אופן מפתיע שבו הסתיים אתמול בלילה. 🙂

בהמלצתו של מנהל המלון הזמנתי מונית להרידוואר דרך אפליקציית OlaCabs. באיזור הזה של הודו משתמשים בה במקום Uber.

הנהג שהגיע לאסוף אותנו היה חביב מאוד, אבל לא דיבר אנגלית.
נסענו בשתיקה. רק מפעם לפעם החלפנו מבטים וחייכנו אחד לשנייה. כשעברנו ליד אשראמים או מקומות שניראו לו חשובים, הוא הצביע עליהם וניסה להסביר לי מהם.
הנסיעה ארכה כשלוש וחצי שעות. באמצע הדרך הילדות נרדמו ואני שקעתי בנופים הצבעוניים מסביב.
"New Year…" מילותיו של הנהג כאילו העירו אותי מתוך חלום.
"?New Year" שאלתי אותו, לא בטוחה מה הוא רוצה להגיד.
"!Yes" הוא צהל ושלף תמונה של אל הינדי כחול מקושט בפרחים.
פתחתי את אפליקציית התרגום והמשכנו לתקשר באמצעותה. הבחור הסביר לי שהיום הם חוגגים את ראש השנה שלהם. והחג נמשך תשעה ימים, שבמהלכם הם מתפללים וצמים מזריחה עד שקיעה.

"זה הגנגס?" שאלה שירה כשהיינו בפאתי הרידוואר.
הנהג חייך אליה דרך המראה הקדמית והנהן בראשו.
"הרידוואר היא עיר קדושה." הוא הצביעה על הפסל הענק שהתנוסס מעל לעצים, "זהו שיווה, האל הגדול."
עברנו בגשר מעל הגנגס, ובתוך כמה דקות נכנסנו למרכז העיר. המונית עצרה בלבו של השוק – "הגענו." אמר הנהג.

עמדנו באמצע רחוב סואן ורועש, שהרגיש כמו נהר אנושי סוער. גלי אופנועים, ריקשות, וטוקטוקים התערבבו עם הולכי הרגל. נדמה היה שאנו עומדות להיסחף בזרם הבלתי פוסק של תנועה. שירה ומאיה נצמדו אלי מבוהלות מהבלגן.

לפי המפה המלון היה צריך להיות כמה מטרים מאיתנו, אבל לא הצלחתי להבין באיזה כיוון. הצפירות הבלתי פוסקות והתנועה בלבלו גם אותי. נצמדנו לדוכן פירות בשולי הרחוב, ושלחתי הודעת ווצאפ לאמיט, הבעלים של המלון – "אנחנו ממש לידכם, אבל אני לא מבינה איפה הבית." כתבתי לו וצירפתי תמונה של המקום.
כמה רגעים לאחר מכן עובד שלו ניגש אלינו. "ברוכים הבאים!" אמר האיש בקול ידידותי באנגלית טובה, "אמיט ביקש למסור שהוא יפגוש אתכם מאוחר יותר." הוא אסף את התרמילים שלנו וסימן לבוא אחריו.
המלון היה במרחק של כמה צעדים מעבר לכביש. מתוך המולת הרחוב צללנו אל תוך הלובי השקט כמו לתוך מפלט. חשנו הקלה.

כאן הקישור למלון הנפלא של אמיט באתר אייר בי אנד בי

"אימא, אני לא רוצה לצאת החוצה. אני לא מצליחה להתרגל למדינה הזאת…" אמרה שירה כשעלינו אל החדר הנקי והממוזג שלנו.
הבנתי ללבה, אבל חשתי ההיפך ממנה. הייתי מלאת סקרנות לחזור אל הרחוב ולהרגיש שוב את העיר.

אחרי מנוחה קצרה בחדר מאיה ואני יצאנו החוצה.
"רוצה שנלך לקנות גלידה?" הצעתי לה כדי לעודד להסתובב בעיר.
הלכנו ברחוב הראשי והבטנו בסקרנות מסביב. המראה המערבי שלנו משך את תשומת לבם של המקומיים. "נמסטה!" חייכנו אליהם והצמדנו את כפות הידיים מול החזה.
ההודים חייכו בחזרה, נופפו לשלום, ניגשו לדבר או ביקשו להצטלם ביחד. כמה עוברי אורח כיבדו את מאיה בפירות וממתקים.
"אימא, כולם אוהבים אותנו כאן!" התלהבה הקטנטונת.
הצפירות והלכלוך הפסיקו להטריד אותנו. חשנו אנרגיה מדהימה והתרוממות רוח. השתלבנו בתוך מחזה הרחוב המרהיב של הרידוואר, והיינו צמאות לראות ממנו עוד.

בקול תרועה התקרבה אלינו תהלוכה צבעונית. בראשה צעדו גברים בחולצות סגולות שניגנו על חצוצרות ותופים. אחריהם קבוצה גדולה של נשים בבגדי חג. הן רקדו והקישו מנגינה קצבית במקלות במבוק מקושטים.
בהמשך דחפו דוכן עם מגשי פירות, פרחים, ותמונה של קדוש.
"בואו לרקוד איתנו!" פנתה אליי אחת הנשים בחיוך לבבי והושיטה לי זוג מקלות במבוק. "תעשי כמונו – Al Al Jhu-lel-al" היא הדגימה לי את קצב ההקשות.
"מה זה ג'וללאל?" צעקתי לה כדי שתשמע אותי בתוך הרעש.
"הוא אל המים… אנחנו חוגגים את ראש השנה היום…" היא המשיכה להסביר לי עוד משהו, אבל כבר לא יכולתי לשמוע.
מאיה ואני התמסרנו לקצב החדש, רקדנו, שרנו איתם, והקשנו במקלות.
התהלוכה הסתיימה על שפת הגנגס בטקס תפילות מרגש.

"הי זואי!" שמעתי קול נעים מאחוריי כשפנינו לרחוב של המלון.
"אמיט!" זיהיתי אותו מיד לפי תמונת הפרופיל שראיתי באייר בי אנד בי, "איזו הפתעה…"
"כשהגעתם הייתי עסוק בארגון התהלוכה. לא יכולתי לפגוש אותך, אבל שמחתי מאוד ליראות אותך מרחוק בין המשתתפים…" הוא חייך והביט במאיה, "אני זוכר שכתבת לי שאת מגיעה עם שתי ילדות…לא?"
"לשירה קצת קשה להסתגל לרעש ולאווירה של הודו. והיא החליטה להישאר במלון." שיתפתי אותו.
"אני מבין אותה לגמרי. הודו באמת יכולה להיות לא פשוטה לילדים מערביים, שלא רגילים לתרבות שלנו." אמיט קיבל את המצב בהבנה, "אשתי ואני חשבנו להזמין אתכן לארוחת ערב חגיגית אצלנו בבית. אולי אווירה משפחתית רגועה תהיה נעימה יותר לבתך."
התרגשתי מהזמנתו המפתיעה ומהאמפתיה שהפגין כלפינו. הייתי מאושרת וסקרנית להכיר משפחה מקומית.
"תודה, נבוא בשמחה!" עניתי לו.
"אגיע בשמונה לאסוף אתכן מהמלון." הבטיח אמיט.

כשעלינו לחדר שירה שכבה במיטה וצפתה בסרט בנייד.
"היינו במסיבה גדולה והזמינו אותנו לעוד מסיבה!" צעקה לה מאיה בהתלהבות.
שירה הסתכלה עלינו במבט עייף – "אני לא רוצה לצאת לשום מקום…"
התיישבתי לידה. סיפרתי לה על האנשים המקסימים שפגשנו, על התהלוכה, על הזמנתו של אמיט, והראיתי לה את התמונות שצילמתי. וזה הצליח! ההתלהבות שלי הדליקה גם את שירה, והיא הסכימה לבוא.

לקראת הפגישה עם אמיט ירדנו לרחוב וצללנו שוב אל תוך נהר התנועה עם הצפירות והבלגן…
שירה נצמדה אלי ופרצה בבכי – "אני לא יכולה עם הרעש הזה. אני רוצה הביתה! זה הטיול הכי גרוע בחיים שלי!!"

כשאמיט הגיע לאסוף אותנו שירה כבר הייתה בדרך חזרה אל החדר. עלינו ביחד אחריה וניסינו ללא הצלחה להרגיע אותה.
"זה בסדר, תני לה זמן." אמר אמיט ברוך. "ננסה להיפגש מחר."

"אימא, את כועסת שלא הלכנו אליהם בגללי?" שאלה אותי שירה כשהתארגנו לשינה.
"אני לא כועסת עלייך. אבל אני כן מאוכזבת שלא יצא לנו ללכת לארוחת החג." עניתי לה בכנות, "הייתי סקרנית להכיר את המשפחה, לשמוע על חייהם בהודו, לטעום את המאכלים המקומיים… אבל מצד שני לא הייתי נהנית מהמפגש כשלא כיף לך. אז אני שמחה שאת מבטאת את הרגשות שלך, ושלא נכנעת ללכת רק מתוך נימוס."
"את שמחה שלא הייתי מנומסת?" צחקה שירה.
"אני שמחה שהיית כנה, ושאמרת את מה שאת באמת מרגישה. כך נוכל לדבר על הכל ולמצוא פתרון כדי שגם לך יהיה נעים." עניתי לה. "אבל עכשיו בואי נלך לישון. מחר נסתכל על הכל באור חדש."

בבוקר התעוררנו עם כוחות מחודשים. עלינו לארוחת בוקר במסעדת המלון על הגג, שממנה נצפו היטב הרחוב הראשי והשוק.
"בואי תראי…" קראתי לשירה להביט איתי למטה.
מהקומה הרביעית עקבנו ביחד אחרי המתרחש ברחוב וגילינו שבבלגן התנועה יש סדר מסוים. אמנם הוא היה שונה משלנו, אבל כל כלי הרכב והולכי הרגל איכשהו הסתדרו ביחד בלי להתנגש. למרות הרעש, האווירה בחוץ הייתה רגועה להפליא. הצפירות הבלתי פוסקות התגלו כלא יותר ממנגינת ליווי אותנטית למחזה הצבעוני של חיי העיר, שהתנהלו על מי מנוחות.
"תנסי לא לשפוט את הודו ולא להשוות אותה למדינות אחרות. תתייחסי למתרחש כאן בתור הצגה." הצעתי לשירה.
שעה ארוכה הסתכלנו למטה ודיברנו. לאט, לאט חשתי שהחשש שלה מתחלף בסקרנות, והרגשתי שזה הזמן…
"אמיט סיפר לי שהשוק של הרידוואר הוא אחד הטובים בצפון הודו, רוצה לבוא לשופינג?" קרצתי לה.
"אני לא מאמינה! את מציעה לי שופינג???!!!" שירה התפקעה מצחוק. (אני לא חובבת שופינג בלשון המעטה. 😉 )
"רק היום!" הכרזתי בנימה משועשעת, "מבצע שופינג חד פעמי! את באה?" שאלתי אותה והתקדמתי אל המדרגות. 🙂

צעדנו באותו הרחוב העמוס והרועש אבל במצב רוח מרומם. לאט, לאט שירה עזבה את היד שלי והשתלבה בעצמה בזרימת התנועה.
קנינו שמלה הודית, סארי, ועוד כל מיני מתנות קטנות לילדות ולמשפחה. פטפטנו עם בעלי חנויות, הצטלמנו עם המקומיים החביבים, ישבנו על חוף הגנגס, ואיש נחמד שפגשנו אפילו פינק את שלושתנו בגלידה. כדי להשלים את חוויית ההסתגלות חזרנו למלון בטוקטוק, שרעד ורעש כמו טרקטור. 🙂
"זה היה כיף!" אמרה לי שירה כשעלינו לחדר.
"אני גאה בך שהצלחת לשנות גישה!" חיבקתי אותה. "את רואה, אנחנו בוחרים את היחס שלנו ומחליטים מה לראות: לכלוך או חיוך." 🙂

בחמש אמיט הגיע לאסוף אותנו למפגש משפחתי.
"אני יודע שאת לא אוהבת צפירות," הוא חייך לשירה כשנכנסנו לרכב שלו, "אשתדל לצפור פחות." 🙂
מתוך ההמולה של השוק נסענו לביתו בשכונת מגורים שקטה. בכניסה לדירה חיכו לנו אשתו מיטרה ושני ילדיהם – ראינה ואוריבר.

השולחן הקטן בסלון כבר היה עמוס במטעמים. כולם צמחוניים.
הילדים לא התעניינו בקולינריה ורצו לשחק בחדר.
"אצלנו אסור לאכול בשר." הסביר לי אמיט, "הרידוואר היא עיר הינדית קדושה, כמו ירושלים בשבילכם. רבבות צליינים מגיעים לכאן כדי להתקרב לאלוהים על ידי טבילה במי הגנגס, ותפילות בטקסי פוג'ה."
"כמעט לא פגשנו בהרידוואר פנים מערביות. ונדמה לי שגם במלון אנחנו הזרים היחידים." שיתפתי את אמיט ומיטרה.
"נכון. יש כאן בעיקר תיירות פנים." ענה לי אמיט, "הרידוואר מפורסמת בפסטיבלים הרוחניים, שהם מהגדולים והיפים בהודו. והקהל הבינלאומי מגיע אלינו לרוב בתקופות של הפסטיבלים. התיירים הזרים מעדיפים את רישיקש, שהיא עיר קוסמופוליטית יותר."

בילינו ערב בלתי נשכח ביחד, שבסופו לכולנו היה עצוב להיפרד. שירה וראינה עמדו שעה ארוכה מחובקות ליד הדלת.
לפי החיבור בין הילדות חשתי שישראל-של-שירה הפכה לחלק מעולמה של ראינה, למרות שעד היום היא אפילו לא שמעה על ארצנו הקטנטונת.
והודו-של-ראינה נכנסה לתמיד לליבה של שירה.

למחרת בבוקר המשכנו לרישיקש, שם שכרתי לנו חדר בווילה בשכונה שקטה ולא מתוירת. כך קיוויתי לחוות את החיים האותנטיים ולעשות טיולי יום למרכז העיר.
(כאן הקישור לבית)

כשיצאנו מהמונית חשתי אכזבה – הרחוב שלנו היה ריק לגמרי. אחרי הססגוניות של הרידוואר הרגשתי שהגענו לשומקום.
אבל התנחמתי במחשבה שנתארח אצל משפחה מקומית ויהיה מעניין ביחד. גורלין, בעלת הבית, נשמעה לי חביבה מאוד בהתכתבות. וגם חוות הדעת על הבית היו מפרגנות.

צלצלתי בשער. פתח לנו בחור צעיר עם חיוך צנוע, "אני סטיאם." הוא הציג את עצמו, והזמין אותנו לבוא אחריו.
החדר שלנו בקומה השנייה היה נקי וממוזג. הכל ניראה מושלם למעט השקט… הוא היה כמעט מאיים ובלתי נסבל.
"איפה גורלין?" שאלתי את הבחור.
"גורלין גרה בבנגלור. היא רק מטפלת בהשכרת החדרים. הבית שייך לאמה." הוא הסביר לי, "המדאם נסעה להתפלל במקדש הזהב, והיא תחזור לקראת סוף השבוע."
"ואתה..? בן משפחה?" תהיתי.
"לא, אני המשרת כאן." סטיאם ענה לי ברוגע.
החלפנו עוד כמה משפטים. כל מילה שאמרנו הדהדה בחלל הבית, וההד הדגיש לי עד כמה היינו לבד. אמנם סטיאם היה מנומס וסבלני מאוד, אבל גם רשמי ומרוחק. חשתי שהוא לא "הסחבק" שקיוויתי לפגוש.
לא רציתי להישאר בבית ריק. "מצטערת…" אמרתי לו, "אבל אני מעדיפה לעזוב."
"כרצונך." הוא ענה באותו רוגע ובאותה סבלנות כמקודם. "אזמין לך מונית למרכז העיר. תרצו בינתיים לשתות משהו? אני יכול להציע מיץ ליצ'י לילדות?"
התיישבתי בסלון לכתוב הודעת ביטול לגורלין. הודיתי לה על קבלת הפנים החמה שזכיתי לה מסטיאם והתנצלתי על עזיבתי המהירה.
לאחר מכן מצאתי לנו הוסטל במרכז העיר והלכתי לקרוא לילדות.

"מה זה???" לא הצלחתי לעצור את תדהמתי כשנכנסתי לחדר. "למה פרקתן את התיקים ובלגנתן את המיטה? אמרתי שאנחנו עוזבות!"
"אני ומאיה החלטנו להישאר." שירה ענתה לי ברוגע.
"כן. כיף לנו כאן." אישרה מאיה. "סטיאם הביא לנו ממתקים וצעצועים," היא הצביע על קופסת קרטון ליד הדלת. "ואנחנו מחכות לך שתיקחי אותנו לחברים חדשים."
"איזה חברים חדשים???" הופתעתי ממה שהתרחש כאן בזמן הקצר שעסקתי בסידורים.

"Maya, come" שמעתי מבחוץ קולו של ילד.
"זה החבר החדש שלי!" התלהבה מאיה. "רק אני לא מבינה איך קוראים לו… וגם תסבירי לו שצריך להגיד שירה ולא שילה." היא צחקה.

יצאתי החוצה. מעבר לגדר שהפרידה בין הבית שלנו לשכנים עמד ילדון בגילה של מאיה, ולידו אישה צעירה.
"נמסטה!" חייכתי אליה והצגתי את עצמי.
"שמי Archana." היא ענתה לי והתעניינה מאיפה אנחנו.
שוחחנו קצת והיא סיפרה לי שלבנה הקטן קוראים Arian.
"Maya, come" שוב צעק אריאן הקטן.
"כן, בואו אלינו. אני בדיוק מכינה ארוחת צהריים. תאכלו איתנו." הציעה ארצ'נה ברוחב לב.

לארוחה הצטרפו אלינו גם השכנות מלמטה – ראדה ובתה דיוויה.
האוכל שהכינו שתי הנשים היה טעים בטירוף. הייתי סקרנית לטעום מהכל.
התיאבון שלי שימח אותן. ראדה וארצ'נה עקבו בדריכות משעשעת אחרי כל ביס שהכנסתי לפה כדי לראות אם טעים לי. וכשראו הבעה של סיפוק על פניי, אחת מהן הייתה מכריזה בגאווה – "את זה אני הכנתי!"
חשתי שהנוכחות שלנו מוסיפה הרבה צבע לארוחת צהריים שגרתית. ושתי הנשים היו מאושרות שמישהו מעריך כל כך את כישרון הבישול שלהן. 🙂

"מדאם?" שמעתי את קולו של סטיאם, "רק רציתי להגיד לך שתיקחי את הזמן. ביטלתי את המונית. אזמין לך חדשה כשתרצי לנסוע."
אופס… שכחתי מזה לגמרי… חבל שמיהרתי לבטל. חשבתי, וכעסתי על עצמי.
ארצ'נה וראדה הביטו בי בשאלה – למה את עוזבת??? יכולתי להבין אותן ללא מילים.
"תגיד, אפשר לבטל את הביטול?" שאלתי את סטיאם ועשיתי פרצוף אשם-מצחיק, "אני מודה שקיבלתי החלטה פזיזה מדי מקודם…"
"כמובן מדאם, "הוא חייך אלי בידידות. והוסיף בנימה של רצינות משעשעת – "מאז שביטלת לא נכנסה הזמנה חדשה עבור החדר, ולכן הוא עדיין פנוי בשבילכם. אלך ברשותך לעדכן את בעלת הבית."

אחרי ארוחת הצהרים שירה ירדה לשחק עם דיוויה בביתה של ראדה. ומאיה נישארה עם אריאן.
ארצ'נה הכינה לנו צ'אי והתיישבנו לפטפט.

אריאן וארצ'נה גרים בחדר קטן על הגג, שכל תכולתו היא מיטה זוגית עם ארגז מצעים, שמשמש בתור ארון בגדים, ו"מקדש קטן" – שידה עם תשמישי קדושה הינדיים.
היא ובעלה בירביל עברו לכאן כדי לאפשר לאריאן לגדול בשכונה טובה. ועל מנת לממן את המחיה של משפחתו, בירביל נסע לעבוד ביפן.
במהלך שנתיים של שהותו שם, הוא לא ביקר בבית כדי לא לבזבז אף דולר על טיסות, ולא להפסיד אף יום עבודה. אבל בכל רגע פנוי הוא מתקשר בשיחות וידאו לאשתו.

לא הבנתי אף מילה בשיחתם, אבל ראיתי שהוא דיבר אליה ברוך, ועיניה נצצו משמחה. וכשניתקו עיניה התמלאו דמעות.
"הריחוק קשה לנו." אמרה לי ארצ'נה, "אנחנו מאוד קשורים אחד לשנייה. ובירביל הוא אבא מדהים לאריאן. אבל אין לנו ברירה. אנחנו רוצים חיים טובים יותר לילדים שלנו. אז החלטנו לעשות מאמץ של חמש שנים."
לבי נחמץ לראות אותה עצובה, וחיבקתי אתה.
ארצ'נה התעודדה וחייכה – "ולמרות הכל יש לנו מזל. ראדה ודיוויה הן כמו משפחה בשבילנו. וסטיאם… אחחחח… כמה שהוא עוזר לכולנו! בשביל אריאן ודיוויה הוא כמו אח גדול. גם דיוויה גדלה בלי אבא. ראדה היא אלמנה. ובעלת הבית שלך היא פשוט מלאך. גם היא אלמנה, וכל הבית שלה על כתפיו של סטיאם. הילד הזה הוא רק בן 19 וכבר הוא המושיע של כולנו…"

בבוקר סטיאם נתן לנו המלצות לביקור במרכז רישיקש. כשהיינו בדרך החוצה שמעתי את קולה של ארצ'נה מעבר לגדר –
"זואי חכי!" היא ביקשה. "אריאן יחזור מהגן באחת עשרה, ואנחנו רוצים לבוא איתכם."
נהניתי מחברתם בטירוף. מבחינתי אין יותר כיף מטיול ביחד עם חברים מקומיים. 🙂

ומיום המחרת הצטרפה אלינו גם ניקיטה, בת הדודה של ארצ'נה. כיף כפליים! 🙂

חרשנו את העיר ביחד, ובערבים צפינו בטקסי פוג'יה מרגשים.

ברשימת נקודות העניין של סטיאם היו:
Triveni Ghat – המקום הקדוש ביותר בעיר. מפגש של שלושה נהרות: הגנגס, הימונה, וסאראסוואטי.
כל ערב בשקיעה מתנהלים כאן טקסי הארטי פוג'יה (פולחן הנהר) הכי יפים בעיר.
גשר ראם ג'ולה – רוב האטרקציות ומרכזי היוגה ברישיקש נמצאים בינו לבין הגשר המפורסם השני – לאקשמן ג'ולה.
Bharat Mandir – אשראם עתיק המוקדש לאל וישנו.
Parmarth Niketan Ashram – אשראם עם מסעדה מעולה של אוכל הודי.
כל הארוחות עולות $1-2.
Ganga Beach – חוף רחצה נפלא ונקי עם חול לבן. הילדים מאוד נהנו להתרחץ שם במים הצלולים והצוננים של הגנגס.

סטיאם המליץ גם לבקר במפלים מחוץ לעיר ובשמורת הטיגריסים, אבל לא הספקנו.
במקום טיולי טבע חשבתי להמשיך לפארק המים Fun Valley, כדי לחגוג שם את יום הולדתה של מאיה. תכננתי לשכור חדר בצימרים שבתוך מתחם הפארק, ולעשות יום כיף לילדות.

בערב האחרון התכנסו כולנו כרגיל על הגג מול חדרה של ארצ'נה.
"לאן אתם ממשיכים מכאן?" שאלה ראדה.
"מחרתיים למאיה יש יום הולדת…" התחלתי את המשפט, ועמדתי לספר שתכננתי לחגוג אותו בפארק המים, אבל דיוויה קטעה אותי –
"למאיה יש יום הולדת?!?! איזה כיף!!!" היא צעקה בהתלהבות, והתחילה לרקוד, "נעשה לה מסיבה גדולה!!!"
ברגע אחד כל תשומת הלב הופנתה למאיה. כולם חיבקו אותה, איחלו לה מזל טוב, והיא זרחה מאושר.
התרגשתי בטירוף מפרץ השמחה המפתיע. הסתכלתי על סטיאם, שבדיוק אסף את מאיה לזרועותיו ושאלתי –
"אנחנו יכולים להישאר לעוד שלושה לילות?"
הוא חייך אלי והנהן בהסכמה.

האנרגיה התחלפה. ערב רגוע הפך לפסטיבל. סטיאם הביא רמקול קטן, הפעיל מוסיקה, וכולנו השתוללנו כמו ילדים.

למחרת הלכנו ביחד עם החברים לפארק המים, ויום לאחר מכן, בתאריך הולדתה של מאיה, תכננו את המסיבה.
ארצ'נה וסטיאם לקחו על עצמם את הפקת האירוע. דיוויה הזמינה את כל ילדי השכונה, ואני את אמיט ומיטרה מהרידוואר.
המסיבה נקבעה לשעה חמש, ותוכננה להיות על גג הבית שלנו.

בבוקר של יום ההולדת התעוררתי לצלילי גשם זלעפות. מה יהיה עם המסיבה? חשבתי.
"זה רק מונסון. עד הצהריים הוא יפסק." סטיאם מיהר להרגיע אותי, "זה אפילו טוב לנו. כך בערב יהיה עוד יותר נעים."
ביחד עם ארצ'נה הם המשיכו בהכנות:
ערכו רשימת קניות, וסטיאם הביא חבר חשמלאי, שהיה אמור להתקין מנורות על הגג כדי שיהיה לנו אור בלילה.

בצהריים חבר אחר שלו הגיע עם "טוקטוק ספיישל" כדי לקחת אותנו לחנות עוגות.
סטיאם וחברו החשמלאי נסעו באופנוע להצטייד בקבלים ונורות.

להתרגשותה של מאיה לא היה גבול. כל היום היא הייתה במרכז. כולם עטפו אותה באהבה ושאלו לדעתה:
איזו עוגה תרצה לבחור?
אילו קישוטים, בלונים, פרחים?…
"אימא, זה יום ההולדת הכי כיף שהיה לי!" היא אמרה בהתלהבות עוד בטרם התחילה המסיבה.

לקראת חמש ילדי השכונה התחילו להגיע. כולם לבשו בגדים חגיגיים והביאו מתנות למאיה.
היענותם להשתתף במסיבה של ילדה זרה, שמעולם לא הכירו, ריגשה אותי עד דמעות. 🙂

אמיט הגיע עם משפחתו מהרידוואר. וגם בעלת הבית המהממת שלנו השתתפה במסיבה.
סטיאם ניהל את האירוע, חילק כיבוד, וגם שימש בתור די ג'יי. הוא הרקיד את הילדים לצלילי שירי יום הולדת בשלוש שפות: הינדית, עברית ואנגלית.
"אימא, אני רוצה כל שנה יום הולדת במדינה אחרת." ביקשה מאיה בסוף האירוע. 🙂

בבוקר אחרי המסיבה התעוררתי ברגשות מעורבים. היה לי קשה להיפרד.
ראדה וארצ'נה הכינו את מאכלי הבוקר, וקראו לי לאכול איתם בפעם האחרונה. כשסיימנו, הן ארזו לנו צידה לדרך.
"תתקשרי כשתגיעו לניו דלהי." ביקשה ארצ'נה, ושתינו לא יכולנו לעצור את הדמעות.
בראשי רצו אין ספור רגעים שלנו ביחד. שמונה ימים כאן הרגישו לי כמו חודשיים. חשתי שאני נפרדת מבני משפחה קרובים. ותהיתי האם דרכינו בעולם יצטלבו שוב מתישהו.
"!Maya, come back", שמעתי את אריאן כשנכנסנו למונית.

את הדרך חזרה לניו דלהי החלטתי לעשות בנסיעה אחת. אמיט ארגן לנו מונית תמורת $50, שזה מחיר של המקומיים. מתיירים מבקשים לפחות כפול.
בניו דלהי שכרתי חדר אצל משפחה מקומית בדרום העיר, בשכונת Saket.
כאן הקישור לבית

הנסיעה של שש שעות עברה עלינו בנעימים. התגאיתי בילדות שהעסיקו את עצמן יפה, ישנו, וכמעט לא רבו. 😉
שקט במושב האחורי הוא אחד הבונוסים היותר מפנקים אשר הורים יכולים לזכות בהם בטיול משפחתי. 🙂
הייתי במצב רוח מעולה, ובציפייה נעימה למפגש עם המשפחה ההודית החדשה שלנו.
אבל כשנכנסנו לשכונה נבהלתי. הרחובות היו לא סלולים, מלאים אבק, ערימות של זבל בכל פינה, ובניינים הרוסים.
שמתי לב גם לניגודיות מוזרה – בקצה אחד של הרחוב שלנו הייתה אוניברסיטה לאקולוגיה ולאיכות הסביבה. ובקצה השני – הסלאמס, איזור העוני.
"בחרתם שכונה טובה." אמר לי הנהג בשלווה כשעצרנו ליד הבית.
"אתה צוחק???" שאלתי אותו. חשבתי שהוא מדבר בציניות.
"לא, מדאם," הוא ענה לי באותו קול רגוע, "סאקט זה איזור מעולה."

"הגענו. בוא תציל אותנו מהר! 🙂 " כתבתי הודעת ווצאפ לחוצה-משעשעת ל-Anurag, המארח שלנו, וקיוויתי שיגיע מהר. חששתי להיות לבד ברחוב המפחיד.
הוא ירד למטה מיד בפנים מודאגות, ושמח לראות אותנו בריאות ושלמות.
"מה קרה?" הוא שאל בסקרנות.
"האיזור הזה מפחיד…" שיתפתי אותו בכנות.
אנורג צחק – "אני מבין. אבל אין סיבה לדאגה. זה מקום בטוח, אפילו בלילה. אלה רק שיפוצים. משדרגים את כל השכונה, מחליפים צנרת וביוב. זה באמת נמשך יותר מדי זמן, אבל אנחנו כבר רואים תוצאות. לראשונה יש לנו מי שתייה זורמים בבית. ובקרוב גם הרחוב ייראה אלגנטי יותר."

אנורג גר עם אמו ואחותו הקטנה. שתיהן קיבלו אותנו בחיוך לבבי ופינקו בארוחה קלה.
מהרגע הראשון בביתם חשתי אנרגיה מדהימה.
אנורג היה השראה ענקית בשבילי, ואיש שיחה מרתק. הוא רק בן 30 וכבר צבר ניסיון חיים עשיר, ונהיה איש אשכולות אמיתי. הוא מנהל שני עסקים, עוסק בספורט, במוסיקה, ומקפיד על אורח חיים בריא.
את הדירה הזאת הוא קנה מכספו, והוציא במו ידיו את משפחתו ממעגל העוני.
"אבא שלי עזב אותנו כשהייתי בן 9," הוא סיפר לי, "חיינו בעוני מחפיר. לפעמים לא היה לנו מה לאכול. בגיל 12 התחלתי לעבוד כדי לעזור לאימא. וכשהייתי בן 18 ניסיתי להקים את העסק הראשון שלי. התרסקתי פעמיים. אבל נשבעתי לעצמי שאני לא מוותר."

בבוקר, בדרכו לעבודה, אנורג ליווה אותנו לפארק חמשת החושים – The Garden of Five Senses.

והמליץ על מתחם מסעדות לא רחוק משם.
מבחוץ המתחם לא נראה מבטיח, אבל כשנכנסו למסעדות, הופתענו לטובה.

ביום האחרון לפני הטיסה הביתה נפגשנו עם חברתי מעיין, שעובדת כאן בשגרירות ישראל בהודו.
מעיין לקחה אותנו לבלות במרכז Fabindia, מקום מדליק ביותר!
שכולל: מסעדה עם אוכל אורגני טעים בטירוף, חנות למוצרים אורגניים – Organic India. המותג שהוא הגאווה הלאומית של הודו.
והדובדבן שבקצפת…

הייתה המשחקייה לילדים עם פעילויות יצירה וטבע, ושירותי שמרטפות.
בזמן שמעיין ואני התפנקנו בארוחה נפלאה, מדריכות חביבות העסיקו את הילדות.
פשוט מושלם! 🙂

לפני הטיול מעיין ציידה אותי ברשימה של נקודות עניין, שהיא ממליצה עליהן בניו דלהי:
מקדש הלוטוס – Bahai Lotus Temple
קוטאב מינאר – Qutub Minar
המבצר האדום – Red Fort
מקדש סוואמינראיין אקשרדהאם – Swaminarayan Akshardham
גורודווארה בנגלה סהיב – Gurdwara Bangla Sahib
קבר ספדרג'ונג – Safdarjung's Tomb
המוזיאון לאומי – National Museum

"תני לי מקום אחד מתוך הרשימה, שלדעתך הכי כדאי לנו לבקר בו בשעות שנותרו עד הטיסה." ביקשתי ממנה בסוף המפגש.
"לכו לאקשרדהאם." מעיין הציעה ללא היסוס.

Akshardham – הוא מקדש ענקי ומרהיב ביופיו, שמיועד להנגיש למבקרים את מהות ההינדואיזם.
השם "אקשרדם" משמעו "משכנו של אלוהים על האדמה".
במהלך הסיור צפינו במופע אורקולי מרשים, שהסביר בצורה חווייתית ומשעשעת איך האגו והכעס שלנו פוגעים בנו.
ושטנו בסירה בסגנון דיסנילנד, שעוברת בין מיצגים שמספרים את ההיסטוריה של הודו, על גדולותיה, ותרומתה לעולם כולו.

זה היה טיול קסום!
תודה רבה וחיבוק ענק לכל החברים החדשים שלנו, אני אוהבת אתכם מכל הלב, ומקווה להיפגש שוב. 🙂

אם גם אתם רוצים לבנות לכם טיול כזה?
כאן המדריך שלי איך לטייל בעולם פשוט ובזול.