גאורגיה עם ילדים

"תום, יש לנו את זה!" צעקתי מחדר העבודה שלי, "טסים במאי לגאורגיה!!"
"כמה?…" הוא שאל מהסלון.
"64 יורו לכיוון עם פגסוס… טיסת קונקשן… אני מזמינה…" 🙂
כבר כמה חודשים עקבתי אחרי מחירי הטיסות לטביליסי והינה סוף סוף המאמץ השתלם. שלושה חודשים לפני מועד ההמראה המחירים ירדו.
הטיסה שלנו היא דרך איסטנבול עם קונקשן של חמש שעות בהלוך ושעה בחזור.
אנחנו זורמים בכיף עם העצירות וטיסות בשעות לא נוחות, התרגלנו כבר. מבחינתנו טיסה היא חלק מהטיול ואנחנו מתורגלים לשחק או לנוח בכל מקום שיזדמן לנו בדרך.

לפני שאנחנו יוצאים לשדה התעופה אני תמיד מספרת לילדים על מהלך הטיסה והדרך עד לבית הראשון שלנו בטיול כדי שיידעו למה לצפות. מצד שני אנחנו נערכים גם לשינויים ועיכובים, אותם נקבל ברוגע ובסבלנות.
הילדים אחראים לארוז ספרים ומשחקים, ואנחנו מזכירים יחד כללי התנהגות: חשוב לנו לטייל בבטחה וגם להשאיר רושם חיובי בתור משפחה ישראלית בכל מקום שנגיע.

אמנם הדרך שלנו לטביליסי הולכת להיות מעט ארוכה, אבל טיסה ישירה לגאורגיה היא מאוד קצרה – רק שעתיים. זה כמעט כמו לטוס לאיי יוון. המדינה המופלאה הזאת היא יעד קרוב מדהים לכל המשפחה, אפילו עם ילדים קטנים.
וכן, אני יודעת שהיא נתפסת בעיקר כיעד לטיולי ג'יפים, טרקים, או בטן-גב בחופי בטומי… אבל גאורגיה מאוד אוהבת גם ילדים מטיילים! 🙂

גם לטיול הזה אנחנו יוצאים בלי לתכנן את המסלול. נתמסר לדרך ונהנה בכל מקום שאליו היא תוביל אותנו. 🙂
סגרנו מראש רק את שני מקומות הלינה ושכרנו רכב.
את הלילה הראשון נבלה במלון ליד שדה התעופה, ומשם נמשיך לכפר אסורטי כ-30 קילומטרים דרומית לטביליסי.
בשבוע השני לטיול נעבור לעיירה בשם מצחתה, המכונה "ירושלים הקטנה", שהיא העיר הקדושה ביותר בגאורגיה ושוכנת כ-30 קילומטרים צפונית לטביליסי.
זה הכל. מכאן פשוט נושמים את המקום, מקשיבים לאנשים הטובים שנפגוש, ואם נצטרך נשלים מידע מהאינטרנט.
את כל המקומות שאני מסמנת על גבי המפה גילינו תוך כדי הטיול.
באדום – מסומן טיול כוכב שעשינו בשבוע הראשון.
בכחול – השבוע השני.

אחרי חצות נחתנו בטביליסי, אספנו את הרכב שלנו, ונסענו לישון בהוסטל משפחתי קטן שנמצא חמש דקות משדה התעופה – Marcos Hotel.
סבתא מננה (Manana) פתחה לנו את הדלת בכותונת הלילה וחייכה אלינו כאילו הכרנו שנים –
"כבר התחלתי לדאוג לכם… כנסו, הילדים בטח מאוד עייפים. לכו לישון, תשלמו לי בבוקר…" היא הובילה אותנו במסדרון לחדר שלנו ועזרה לילדים להסתדר במיטה. "מתי להכין לכם ארוחת בוקר?" היא שאלה לפני שיצאה מהחדר.

המחירים בגאורגיה מאוד ידידותיים למטייל הישראלי. החדר כולל ארוחת בוקר עלה לי סכום פעוט של 22 יורו לכולנו יחד. אמנם בשבילינו זה לא הרבה, אבל עבור הגאורגים, ששכרם הממוצע הוא 300 דולר בחודש, 22 יורו הם הרבה כסף…

בבוקר הילדים רצו יחפים למטבח בעקבות ניחוחות הבישולים.
על השולחן היו חביתות, תבשיל תפוחי אדמה, סלט ירקות, וכמובן חצ'פורי.
כשהתיישבנו לאכול, סבתא מננה התמקמה בטבעיות ליד הילדים. היא חייכה כשראתה אותם זוללים, ניגבה עגבנייה שנמרחה על הלחי של מאיה, הוסיפה לצלחת של תום עוד תפוחי אדמה, והבטיחה לשירה הפתעה כדי לעודד אותה לאכול.
שירה השתכנעה, ובסוף הארוחה קיבלה מסבתא מננה תיק בד מדליק בעבודת יד.
"הכלה שלי תופרת תיקים ואני מוכרת כאן בשביל עוד קצת פרנסה…" היא הסבירה.
מתנות כאלה מרגשות אותי עד דמעות, קשה לי לקבל אותן בשוויון נפש. הרי אני יודעת שהמצב הכלכלי בגאורגיה לא פשוט, והמשפחה הזאת ודאי עובדת מאוד קשה כדי להתפרנס. הכנסתי יד לכיס.
"לא, לא, אין צורך… זאת מתנה לילדה המתוקה שלך, אני לא רוצה כסף." סבתא מננה ניחשה את כוונתי, "זה ממני באהבה!"

נפרדנו מסבתא מננה ופנינו דרומה לכפר אסורטי, שם מתגוררת המשפחה שנתארח אצלה בשבוע הראשון לטיול.
הגאורגים הם עם משפחתי וחם. המגורים עם משפחה מקומית בטיול יהיו חוויה בפני עצמה.
(את הבית מצאנו דרך אייר בי אנד בי – הקישור כאן הלינה עלתה 35 יורו ללילה לכולם ביחד כולל ארוחת בוקר)

הדרך לכפר הייתה מרהיבה וציורית. את יופייה המופלא של גאורגיה ואת טוב לבם המרגש של תושביה, יכולה להסביר רק אגדה…
וכך מספרים זקני העם: בזמן שאלוהים חילק את הארץ שברא לעמים השונים, איחרו הגאורגים להתייצב לפניו.
"מדוע איחרתם?" זעם האלוהים.
"אנחנו עם לא נמהר. הלכנו לאט, התפעלנו מיופיו של העולם שבראת, ועצרנו להרים כוסית יין משובח."
"לכבוד מה שתיתם?" תהה האלוהים.
"שתינו לכבוד מולדתנו, לכבוד האימהות, ולכבודך." ענה לו העם בכנות.
האלוהים התרגש מרוך לבם ומשמחת חייהם, והחליט להעניק לגאורגים את פיסת האדמה היפה יותר בעולם, אותה שמר לעצמו. 🙂

אחרי 40 דקות נסיעה זיהינו את הכפר אסורטי על מעלה ההר.

סבתא נאירה, סבא פאטה, ובנם זוריקו פגשו אותנו בהתרגשות כאילו היינו קרובים רחוקים.
"כבר ביקשתי מזוריקו להתקשר אליכם…" אמרה סבתא נאירה בדאגה תוך כדי שהיא מחבקת את הבנות. "אמרת שאתם יוצאים מטביליסי ב- 11:00, וכבר 12:30… אתם רעבים?"

לארוחת הצהריים המאוחרת סבתא נאירה הכינה מגוון מטעמים מקומיים: חצ'פורי, חצילים, לחמניות תירס, סלט גאורגי, וכמובן הגישה את היין הביתי שסבא פאטה עושה כל שנה בעצמו מבציר הענבים שהם מגדלים בגינה הצמודה לבית.
"מה אתם אומרים בעברית בהרמת כוסית?" התעניין סבא פאטה.
"לחיים!" עניתי לו. "זה אומר !to life"
הוא מזג כוסית לכולם ואמר בחיוך "אז היום נשתה !Le chaim וגם נגיד !Gamarjoba, הטוסט הגאורגי. פירושו – לניצחון!"

לקינוח קיבלנו שזיפים ירוקים ותה עשוי מריבת שזיפים עם לימון כתום.
"זו Alucha מהגינה שלנו, בגאורגיה אוכלים את זן השזיפים הזה גם כשהם ירוקים, זה מעדן…" אמר סבא פאטה כשראה אותי מהססת. "את יודעת כמה עולה קילו כאלה בשוק?! תטעמי!"
"הרוטב שאכלנו בארוחה עשוי גם הוא מאלוצ'יה. הוא נקרא Tkemali. אנחנו אוכלים איתו את הכל…" הוסיפה סבתא נאירה.
טעמתי. השזיפים הירוקים היו באמת מאוד טעימים. אחרי הארוחה רצנו לקטוף עוד בגינה. 🙂

בערב זוריקו הציע לעשות לנו סיור פרטי באסורטי.
כעת הכפר נמצא בפיתוח: סוללים רחובות, בונים תשתיות מודרניות של מים וביוב, משפצים כנסיה עתיקה, ואת המעיינות המינרליים.
"סוף סוף מקדמים אותנו לרמה של טביליסי" הוא חייך. "עד עכשיו אין לנו אפילו מים זורמים בבית אם לא שמתם לב…"
"באמת? אז מאיפה המים?" הופתעתי. "הרי השתמשתי בברזים, לא ראיתי שאתם מביאים מים מבאר. גם השירותים נראו לי מודרניים לחלוטין…"
"נכון, לא מבאר, אבל סוג של…" חייך זוריקו. "אבא שלי בנה מערך מים עצמאי. יש לנו שני מכלים ענקיים במרתף ומשאבה, שמביאה אותם לשירותים ולמטבח. פעמיים בשבוע אנחנו ממלאים אותם וכך יש לנו מים זורמים כל השבוע. גם את השירותים החדשים בנינו לא מזמן. עד אז השתמשנו באלה שבחצר – בול קליעה."

זוריקו סיפר גם שאסורטי מכונה "המושבה הגרמנית" כי עד מלחמת העולם השנייה רוב תושבי הכפר היו יוצאי גרמניה. עם פרוץ המלחמה רובם גורשו על ידי השלטון הסובייטי.

"אגב," נזכר זוריקו בהתלהבות כשחזרנו הביתה, "מחר זה יום העצמאות של גאורגיה. כדאי לכם לנסוע לטביליסי לצפות בחגיגות. זה יהיה מרהיב!"
פאטה הביט בהתלהבותו של זוריקו באכזבה – "אחחח… העצמאות הזאת… גם כן חגיגות… מה חוגגים בדיוק? מה השגנו? כאב ראש אחד גדול! מה שהיה בימי ברית המועצות זאת הייתה עצמאות. היה לנו הכל: עבודה, חופש, ביטחון… המדינה דאגה לכולם, עכשיו אין לנו כלום, רק החגיגות…"

גאורגיה מציינת את יום עצמאותה ב- 26 במאי. זהו תאריך שחרורה מהאימפריה הרוסית בשנת 1918.אז הרפובליקה הצעירה הצליחה לשרוד רק שלוש שנים עד שבשנת 1921 היא נכבשה שוב על ידי רוסיה והפכה לרפובליקה סובייטית, חלק מברית המועצות.
ב- 9 באפריל 1991 גאורגיה שוב זכתה בעצמאותה מרוסיה. שני התאריכים חשובים לעם הגאורגי, אך את יום העצמאות הלאומי הוחלט לחגוג במאי.
בני הדור הצעיר נלהבים וגאים במדינתם העצמאית. דור האבות מתגעגע לימי ברית המועצות העליזים עם חיי פשטות בלי לחץ כלכלי ופנסיה מובטחת לכולם.

השם "גאורגיה" נהוג בשפות רבות בעולם ומקורו ביוונית: "גֶאוֹרג" – איכר, ולכן גאורגיה פירושה "אדמה חקלאית".
אבל הגאורגים מכנים את עצמם כּארתבֶלֶבּי על שם האיזור הגאוגרפי בו שוכנת ארצם. ואת גאורגיה הם מכנים סַכּארתבֶלוֹ.

החגיגות היו מרהיבות עם מטס אווירי, מפגן צבאי בכיכר העצמאות, והמוני חוגגים לאורך שדרות רוסתוולי, ליבה של טביליסי.

חמקנו מעומס החוגגים במרכז, עברנו בגשר השלום המפורסם, ועלינו ברכבל לתצפית על העיר.
טביליסי היא שילוב מרגש ומרתק בין ישן לחדש: על רקע העיר העתיקה עם קתדרלת סיוני ניצבים מבנים חדשניים בעיצוב עתידני.
על פי האגדה, השם טביליסי ניתן לעיר על ידי המלך וחטנג, שגילה כאן במקרה את מעיינות הגופרית בעלי סגולות רפואיות, ופירושו "מקום חמים".

למחרת יצאנו לטיול טבע בקניון דשבשי. כשעה וחצי נסענו מערבה בדרכים מפותלות.
בצדי הדרך שוב התגלו נופים עוצרי נשימה וחיי כפר מהמילניום הקודם.
נהיגה עצמאית בגאורגיה מאתגרת אך אפשרית. צריך להיזהר מהרכבים העוקפים שמתפרצים לנתיב הנגדי בכל תנאי הראות תוך התעלמות מהפס הלבן.
עצה ממני – הקפידו להיצמד ימינה אל השוליים.
הכבישים הבינעירוניים בגאורגיה סבירים מאוד וגם פנויים למדי. בסך הכל מאוד נהנתי מהנהיגה בנופים ציוריים. 🙂

קניון Dashbashi הוא אחד מאתרי הטבע המרשימים ביותר בגאורגיה. הוא נוצר בתוך סלעים וולקניים ואורכו כ- 8 ק"מ.
מפלי המים בתוך הקניון יוצרים מגוון סוגי נופים עם מיקרו – אקלים נוח ולח.
הטרק מתאים לכל המשפחה, אפילו עם ילדים קטנים.

טביליסי שווה ביקור של כמה ימים לפחות, אז עשינו עוד יום כיף בעיר.
אין כמו סיור בשווקים כדי לספוג את האווירה האותנטית. קיבלנו את המלצתו של זוריקו לבקר בשוק Samgori.
הופתעתי מהאווירה הרגועה והשקטה. המוכרים בגאורגיה לא נוהגים לקרוא לקונים בקולי קולות וגם לא לשכנע לקנות. חווית הקניה שלנו הייתה דומה לסיבוב בסופרמרקט. 😉

מהשוק נסענו ללונה פארק – Mtatsminda Park.

"מה דעתך על טיול סוסים עם הילדים?" שאל אותי זוריקו בארוחת הערב כשחזרנו מהלונה פארק.
"רעיון מעניין, רק הילדים אף פעם לא רכבו… מה אתה מציע?" עניתי לו בהיסוס.
"יש לנו קרוב משפחה שגר בכפר מנגליסי. קוראים לו רובינזון. אני די בטוח שאחרי יום אחד איתו הילדים יהפכו לבוקרים. פשוט תסמכי עליו." חייך זוריקו. "אתקשר אליו לברר אם יוכל לארח אתכם מחר…"

למחרת בתשע בבוקר התייצבנו במנגליסי מול ביתו של רובינזון. הוא ואשתו מרינה, קיבלו אותנו בחיבוק משפחתי חם.
רובינזון התגלה כמעין "הלוחש לסוסים" וגם לילדים. 😉
"תום, בוא תכיר את הסוס שלך. קוראים לו שמיל. תלטף אותו כדי שגם הוא יכיר אותך ויבין שהיום אתם מטיילים ביחד…" אמר רובינזון בקול רך והניח את ידו של תום על צווארו של הסוס הלבן.
ואז הוא פנה לשירה – "וזו הסוסה שלך. קוראים לה זינה. היא מאוד אוהבת לרכב עם ילדות קטנות. בואי, תלטפי אותה…"
מאיה ראתה את האחים שלה מחבקים ומלטפים את הסוסים שלהם וזינקה אל הסוס השלישי. רובינזון תפס אותה בתנועה חדה ואימץ לחזהו.
"ולסוס שלך קוראים רינגו, רק אסור להתקרב אליו מאחורה, כי זה מדגדג אותו. וכשמדגדג לו, הוא יכול  לתת מכה ברגל – בום! ." הוא הסביר למאיה בקול משעשע ואז שאל אותה:
"את רוצה לרכב לבד או ביחד עם אימא?"

החיבור עם הסוסים ועם רובינזון היה מידי וקסום. אחרי עשר דקות הוא ומרינה הוליכו את הסוסים לסיבוב ניסיון בשדה כשהילדים רכובים עליהם.
"עדיף שמאיה תרכב איתך ביחד." קבע רובינזון אחרי כמה סיבובים בשדה.
בשלב השני גם רובינזון עלה על הסוס שלו וכולנו יצאנו לעוד כמה סיבובי ניסיון ללמוד לרכב בשיירה מסודרת.
הילדים היו מלאי ביטחון והתלהבות. 🙂

"אני חושב שאתם כבר מוכנים לצאת לטיול אמיתי!" הכריז רובינזון כשראה שמיצינו את הרכיבה בשדה מול ביתו.
"כן! אנחנו רוצים טיול ארוך עם הסוסים!" צהלו הילדים.
רגע לפני שפנינו אל היער, מרינה יצאה משער החצר מלווה בילדונת קטנה.
"קחו איתכם גם את אלנה, היא מאוד רוצה לבוא לטיול עם הילדים…" מרינה הושיבה את הקטנטונת על רינגו. "זו הנכדה שלנו. היא גרה לידכם באסורטי. הוריה הביאו אותה אלינו לכמה ימים…"

רכבנו ביער יפהפה בהרי טריאלטי. רובינזון הוביל אותנו בבטחה בשבילים צרים וגם לימד את הילדים לחצות נחל ברכיבה, והם היו נלהבים.
פתאום הרגשנו טפטופי גשם. רובינזון הביט בשמיים בדאגה "כדאי שנחפש מכסה, זה ניראה לא טוב…"
הוא שינה את כיוון השיירה שלנו. פנינו שמאלה מהשביל ושוב חצינו נחל קטן. הגענו אל קרחת יער עם סככה וקשרנו את הסוסים.
הילדים נראו מאוכזבים "למה עצרנו? אז מה אם יש קצת גשם…" תום ושירה רצו להמשיך לרכב.
"תכף תתחיל סערה." ענה רובינזון לילדים.
בתוך כמה דקות מזג האוויר החם והקיצי התחלף בגשם חזק וברד.
קיוויתי שזה יסתיים מהר ותהיה לנו הזדמנות להמשיך, אבל לסערה היו תכניות אחרות… כעבור שעה הגשם אפילו התחזק.
התחיל להיות קר. ממש קר!

לא הבאתי בגדים חמים, אבל בתיק היו לי שני זוגות מכנסיים של מאיה. הצעתי לבנות ללבוש אותם על הידיים בתור שרוולים כדי להתחמם.
"אילו היו לנו גפרורים יכולתי להדליק אש…" אמר רובינזון באכזבה תוך כדי שהוא מעביר יד על קורות הסככה בחיפוש אחר הקופסא. "אני תמיד משאיר כאן גפרורים מתחת לתקרה, אבל מישהו כניראה לקח אותם…"
"יש לי מצת!" עניתי לו בצהלה של שמחה, "אני שומרת אותו תמיד בתיקיה של עזרה ראשונה… איך לא חשבתי על זה מיד?!"

הגשם החזק פשוט לא רצה להפסיק, אבל הודות לאש שחיממה אותנו הצלחנו לבלות בסככה בנעימים קרוב לארבע שעות. הילדים המציאו משחקים, ואני שוחחתי ארוכות עם רובינזון שהתגלה כאיש מרתק.
הוא סיפר לי על חיי הכפר, על משפחתו, על החיים בגאורגיה וגם על עבודתו בתור יערן, שמכיר כאן כל שביל וכל עץ. לקראת ארבע הגשם פסק, והתחלנו לעשות את דרכנו חזרה.
כך ניראית החוויה שלנו בווידאו. 🙂

כשהגענו לכפר היינו מורעבים וגם קצת רטובים. רובינזון ומרינה הציעו שניכנס להתחמם ולאכול איתם.

אמנם ביתם היה פשוט, ללא מים זורימים ועם מערכת חשמל מאולתרת, אבל לרוחב ליבם לא היה גבול…
אם גם אתם רוצים סיור רכיבה עם רובינזון, זה הטלפון שלו: 995-599859207

"אתם  לא יכולים לעזוב את הדרום לפני שביקרתם בקאחתי!" אמר זוריקו בארוחת הבוקר האחרונה שלנו בביתם. "מה גם ששם מייצרים את הצ'ורצ'חלה הטעימה ביותר בגאורגיה, ואמרת שזה הממתק האהוב עלייך בכל העולם…" הוא הוסיף בחיוך.

Kakheti הוא אזור היין של גאורגיה, השוכן בדרום-מזרח המדינה.
לפי המלצתו של זוריקו נסענו לעיירה Sighnaghi הציורית.

בשוק המקומי קנינו צ'ורצ'חלה, הממתק המסורתי של גאורגיה, ופטפטנו קצת עם סרגו המוכר. הוא סיפר לנו כי צ'ורצ'חלה שמשה פעם כמזון ללוחמים ולרועי צאן בזכות היותה מזינה, קומפקטית לנשיאה, ועמידה.
היא גם מאוד זולה ופשוטה לייצור – "נקניק האגוזים" הזה עשוי מאגוזי מלך או שקדים, השזורים אחד בשני בחוט, שנטבלו ברפרפת ענבים מתוקים, ונתלו לייבוש.
סרגו גם המליץ לי על שני תבלינים שמתאימים לכל תבשיל – מלח סבנטי ואדג'יקה.
תבלינים מעולים! אנחנו כל כך נהנים מהם כאן בבית בישראל – טעמם הנפלא מזכירים לנו את גאורגיה בכל ביס. 🙂

מהשוק המשכנו ל-Ethno-Park Museum. המוזיאון הקטן שמסביר על המסורת הגאורגית.
היינו המבקרים היחידים וזכינו להדרכה פרטית מאת מילנה, המשגיחה המקסימה.

בחזרה מהמוזיאון לרכב, אישה חביבה קראה לנו מחצר ביתה והציעה להיכנס לאכול.
נענינו בשמחה. היינו רעבים בטירוף וגם מאושרים לאפשר למשפחה גאורגית פשוטה עוד קצת פרנסה על הדרך. 🙂

עם רדת החשכה הגענו לעיירה מצחתה לביתנו השני בטיול.
המשפחה החדשה שלנו היא בינלאומית: יוליה וגחארד הם זוג רוסי – גרמני, ושבעת הכלבים שלהם – גאורגיים. 😉
גחארד הוא פנסיונר של משרד החוץ הגרמני. במסגרת תפקידו סייע למהגרים לא חוקיים להיקלט בארצם אחרי שגורשו מהאיחוד האירופי.
הוא עבד במגוון מדינות בעולם, גאורגיה הייתה האחרונה לפני הפרישה לגמלאות.
ביחד עם יוליה הם החליטו להישאר כאן למגורי קבע משיקולים כלכליים ובזכות מזג האוויר.
"פה אנחנו חיים ברווחה עם הפנסיה האירופאית שלי ומטיילים בעולם. בגרמניה חיינו היו הרבה יותר צנועים, ובמוסקבה קרררר!" הסביר לי גחארד.
ויוליה הוסיפה – "העם הגאורגי הוא משפחתי וחם, רכשנו המון חברים טובים, עכשיו זה הבית שלנו ביחד עם הכלבים." 🙂
(גם לכאן הגענו דרך אייר בי אנד בי – פה הקישור לבית)

אייקו, כלב צייד גזעי, היה הראשון שהם אימצו לפני כמה שנים. ועכשיו הוא ראש משפחת הכלבים וגם אלוף גאורגיה וארמניה בתחרות הכלבים.
ארגו ושתי הגורות השחורות הם הילדים של אייקו.
אירה היא כלבת רועים שהגיעה פצועה לשער החצר לפני שנה. גחארד ויוליה טיפלו בה, והיא הצטרפה למשפחה בתור "האימא".
"אייקו לא יודע לטפל בגורים, הוא אפילו לא מודע לזה שהם שלו… " סיפרה לנו יוליה בעליזות, "ואירה ישר נכנסה לתפקיד האם. את צריכה ליראות איך היא דואגת ושומרת על הקטנים! ז'ניה וריז'יק הגיעו אלינו בליל חג המולד האחרון. הם היו כלבי רחוב רזים ורעבים. כמובן שגם אותם קיבלנו באהבה, הרי לא זורקים לרחוב את מי שהגיע בלילה קדוש שכזה." 🙂

מצחתה (Mtkheta) היא הלב הרוחני של גאורגיה מראשית הנצרות, ובירתה הראשונה לפני טביליסי. היא מכונה "ירושלים קטנה".
העיר העתיקה שלה היא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
מצחתה משופעת באתרים היסטוריים ודתיים ששני העיקריים הם:
קתדרלת סווטיצחובלי מהמאה ה-11 היא הכנסייה הגדולה במדינה.
כנסיית הצלב (ג'ווארי) מהמאה ה-6 שוכנת על ראש גבעה מחוץ לעיר, ונחשבת למקום הקדוש ביותר בגאורגיה.

כל יום שבת מתקיים במצחתה שוק אוכל צבעוני. גחארד הציע לי להצטרף אליו לקניות שם.

יוליה וגחארד המליצו לנו לבקר באופליסציחה (Uplistsikhe), עיר המערות העתיקה אשר נוסדה בתקופת הברונזה, בסביבות 1000 לפנה"ס, והייתה העיר החשובה ביותר בגאורגיה עד להקמתה של טביליסי.
מקום מושלם לטיול עם ילדים!
אחרי הביקור כאן נסענו לגורי (Gori) הסמוכה, הידועה כעיר הולדתו של יוסף סטלין.

בורג'ומי מפורסמת בזכות תעשיית המים המינרליים שלה. זוהי עיר המרפא והנופש של גאורגיה,
אבל אותנו עניין כמובן בעיקר פארק השעשועים שלה – Borjomi Central Park. 😉

ביום האחרון חזרנו לעוד טיול בטביליסי וביקרנו בפארק המים – Gino Paradise.

תודה גדולה לכל החברים שפגשנו על האהבה שהענקתם לנו, ועל הזכות להיות ולהרגיש חלק ממשפחתכם.
אנחנו מתגעגעים אליכם וכבר חולמים על טיול נוסף בגאורגיה… 🙂

צילום: אריאל מדינה וזואי לסרי